המשחק שנותן תקווה

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה,

אני חייב להגיד שאני נרגש. אני יזם ירושלמי. נולדתי בקיבוץ נען וגדלתי בנען, בכרמיאל ובירושלים. אני נשוי לדבי אשתי, שהיא ציירת מדהימה, ויש לנו שלוש בנות: תאיר, שגמרה את הצבא והיא עכשיו בתל אביב, עדן, שלומדת עכשיו בתל-חי, ומאיה, שנמצאת בי"ב ומתכוננת לשירותה הצבאי. ואני נרגש להיות פה היום.

אני מצטער להיות תקליט שבור, אבל נראה לי שזה מה שאני אעשה פה בתקופה הקרובה. אבל אני רוצה לדבר על התקציב. אנחנו נמצאים פה 43 יום לאחר 31 בדצמבר, שאז היינו צריכים לקבל ולאשר ככנסת תקציב - עוד לא היינו. בלי תקציב ואפילו לא קרובים להגשת תקציב או לאישורו.

תקציב מדינה זה תוכנית עבודה. ברגע שאין תקציב ותוכנית עבודה, קשה מאוד למדינה להתנהל. אני בטוח שאחד הדברים הראשונים שהממשלה, אם וכאשר היא תורכב, תעשה - היא תביא הוראת שעה כדי להאריך את הזמן. כי בעצם, אם עד 31 במרס לא מאושר תקציב בישראל, אזי הממשלה מתפרקת. וזאת לא תהיה הוראת השעה הראשונה. הוראת השעה שעל-פיה אנחנו עובדים כבר ארבע שנים זו אותה הוראת שעה של תקציב דו-שנתי.

והנה, בזמנו חבר הכנסת רוני בר-און, שהיה גם שר האוצר, עתר נגד התקציב הדו-שנתי. הרבה מכם - חברת הכנסת שלי יחימוביץ' וחבר הכנסת גפני ואחרים - רבים דיברו רבות נגדו. ובתשובה בעתירה בבית המשפט העליון נאמר, נציג האוצר אמר שבעצם אנחנו עושים פה ניסוי, ושהניסוי הזה - היו נסיבות מיוחדות, ולכן יש הוראת שעה. יובל שטייניץ, שר האוצר, אמר ב-1999, כשברק לקח את חוק-היסוד של 18 שרים לממשלה, הוא אמר שהוראת שעה שמבטלת חוק-יסוד זאת שערורייה, אבל הנה, אנחנו מתנהלים על-פי אותה הוראת שעה.

הניסוי, רבותי, כשל כשל חרוץ. א' - התחזיות. כשאתה עומד שנתיים לפני הזמן, הרבה יותר קל לך לתת אותן בצורה אופטימית. אנחנו יודעים את זה ממקורות אחרים. והממשלה לא עמדה בשום תחזיות של ההכנסות שלה. יתרה מזאת, היא גם כל הזמן תיקנה את ההוצאות שלה, ובאמצע 2012 בא יובל שטייניץ וביקש להגדיל את הגירעון ל-3%.

הסוף ידוע, ובסופו של דבר הגירעון הגיע ללמעלה מ-4% - 40 מיליארד שקל גרעון, הגדול ביותר שהיה למדינת ישראל מעודה. והנה אנחנו עומדים פה שוב והולכים לעשות לנו את הניסוי הזה בשלישית. תחשבו מה היה קורה אם ביוני-יולי 2011 לא היינו באמצע שנתיים של תקציב דו-שנתי. המחאה החברתית שחברי לספסל של הכנסת, סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים, הובילו, הוציאה אז לרחובות 450,000 צעירים ומבוגרים שאמרו בקול גדול, כאילו בת-קול ירדה מהשמיים: לשנות את סדרי העדיפויות במדינת ישראל.

אבל באותה שנה הכנסת לא הייתה צריכה לאשר, הממשלה לא הייתה צריכה להרכיב את התקציב, כי היה אז תקציב דו-שנתי. מה זה עשה לפוליטיקאים בישראל? הפוליטיקאים בישראל באותה שנה היו מיותרים, כי הם לא היו שם כדי לפקח על סדרי העדיפויות של הממשלה כשהיא קובעת את התקציב החדש.

כנסת ישראל היא הכלי ששולחי העם נותנים כדי לפקח על סדרי העדיפויות, ותקציב דו-שנתי שוב מייתר אותנו והופך אותנו לבלתי רלוונטיים. ולא רק שזה פגיעה בדמוקרטיה, זאת פגיעה בכלכלה הישראלית, כי אנחנו יודעים שכשמישהו לא עומד בתחזיות לא עושים פגישות לעתים יותר נדירות, אלא עושים את הפגישות בצורה יותר תכופה.

ומה אמרו אז החבר'ה של המחאה? מה הם אמרו והם עדיין אומרים היום? מה הם ביקשו, נדבות? מה הם אמרו, אותם חבר'ה במאהלים בקריית-שמונה, בירושלים, בתל אביב, בבאר-שבע? לא נדבות הם ביקשו. בקריית-שמונה החברים של הבת שלי אמרו את הדבר הבא: יותר ממה שאנחנו זקוקים לקריית-שמונה, קריית-שמונה זקוקה לנו, כדי להגדיר את האמירה היצירתית שלה. אבל כדי שאנחנו נישאר פה אנחנו רוצים עבודה ברמה שלמדנו במכללת תל-חי למשל. אנחנו רוצים דיור בר-השגה בצפון, כי אנחנו אוהבים את הצפון, ואנחנו לא מבקשים דירה בלב מנהטן או בלב תל אביב. אנחנו רוצים מערכת חינוך שאנחנו יכולים לשלוח אליה את הילדים שלנו ולגדל אותם בחינוך הציבורי בקריית-שמונה, כדי להיות גאים לשלוח אותם לבית-ספר במקום שבו אנחנו בוחרים לגור. אנחנו רוצים מערכת בריאות שבמסגרתה אנחנו לא צריכים לחכות 24 חודשים כדי להגיע ל-MRI, ואנחנו לא רוצים שתוחלת החיים בצפון תהיה חמש שנים פחות מתוחלת החיים במרכז.

ואתם יודעים מה עוד אנחנו רוצים? אנחנו רוצים תיאטרון, ושיהיה בית-קולנוע אחד בגליל, כי אנחנו לא סוסים שרק עובדים וישנים. אנחנו רוצים לחיות פה מתוך בחירה, ולהגדיר את החיים היצירתיים שלנו פה בצפון, או שם בבאר-שבע, או בכל מקום אחר. אבל את הוויכוח הזה לא היה אפשר לנהל. שלחו את ועדת טרכטנברג כדי שתשים טלאי ושיהיה PR, כדי שלא יצטרכו באמת להתמודד עם סדרי העדיפויות האמיתיים של התקציב, והגיעו למצב שבו בעצם היה נתק, נתק גדול, בין העם לבין הממשלה, על-ידי זה שייתרו את הכנסת.

ואני שואל אתכם, האם זה צריך להישאר כך? האם זה צריך להיות, שמצד אחד במדינת ישראל, בסקטור שאני הייתי חלק ממנו ובסקטורים אחרים, יש עוצמה כלכלית מהמובילות בעולם, ומצד שני יש פערים, בחברה הישראלית, שהיא מהמובילות במדינות ה-OECD, וקבוצות שלמות, ילדים שלמים, נערים ונערות שלמים, שהחינוך בעבורם הוא חינוך אחר מהחינוך במרכז הארץ או בשכונות המתקדמות או בשכונות שהן יותר מבוססות מבחינה סוציו-אקונומית?

איך אנחנו, כחברה, בתקופה שבה יש כל כך הרבה כוח בחברה הישראלית, מוכנים לחיות עם כזה עוני בחברה הישראלית? באיזה זכות מוסרית אנחנו מרשים את זה לעצמנו?

וזה צריך להיות צו השעה. אתם יודעים איזה הזדמנויות יש פה בהובלה אחרת ובראש אחר? באר-שבע, יש לנו שם ראש עיר - כן, אנחנו גאים, רוביק דנילוביץ, מפלגת העבודה. החליטו החלטה נכונה, להעביר לשם, לנגב, את הצבא. במקום לדבר על הדרום, ועל באר-שבע, כמקום רחוק ושכוח אל שצריך לתת לו איזה נדבה, בואו נשנה את הראש; בואו ניקח את אותה אוניברסיטה מדהימה בבאר-שבע, שעברה בעשר השנים האחרונות מ-5,000 ל-20,00 תלמידים, עם הצבא שעובר לשם, ועם טכנולוגיה חדשה, ונהפוך את באר-שבע למקום - ולהזדמנות הכלכלית המובילה בישראל בעשר השנים הבאות. ככה הישראלים אוהבים, כי הם לא רוצים להרגיש פראיירים, הם רוצים להיות חלק מהצמיחה הזאת.

אותו דבר בתחום התוכנה בכרמיאל. אותו דבר בתחום של הביוטכנולוגיה בגליל העליון ועד צפת, שפותחים שם את הפקולטה לרפואה. אותו דבר במגזר הערבי, אותו דבר בירושלים, אותו הדבר בשדה-בוקר, עם אנרגיות חלופיות.

אבל לא רק נושאים חדשים וגיאוגרפיות חדשות; אנחנו פונים גם לאוכלוסיות חדשות שאנחנו רוצים שישתתפו בצמיחה בישראל. ערביי ישראל, רגילים לדבר אליהם - בפוליטיקה רגילים לדבר אליהם בתא המסרים של בעיות. אני אומר לכם, הגיע הזמן לדבר לערביי ישראל בתא המסרים של הזדמנויות; מעולם לא ראיתי קבוצת אנשים צעירים כל כך מוכשרים, כל כך משכילים, כל כך רוצים, כל כך מוכנים להיות חלק מהחברה היצירתית בישראל. בואו נארגן את אותן הטבות ואת אותן מסגרות לסקטור העסקי - כן, שירוויח, שירוויח מזה שהוא מזמין אותם לתוך הכלכלה החדשה, ושהם מצטרפים. בצפון, במשולש ובדרום.

הדרוזים, אולי הגיע הזמן שחוץ מלתת להם את כל הכבוד ביום הזיכרון כל שנה אנחנו ניתן להם את הגשר לתוך הכלכלה החדשה בישראל? אין עוד אוכלוסיה כזאת בישראל, בעיקר אפשר לראות את זה בגליל המערבי, שבו נשים דרוזיות פתאום נהפכות למשכילות ונכנסות לתוך החברה הישראלית - שעסקים קטנים קמים ופתאום לאישה דרוזית יש גם רשיון נהיגה וגם חשבון בנק וכל הסיפור שם משתנה לחלוטין. יש היום הזדמנות אדירה לתת להם את היד ולהכניס אותם לתוך השיח היצירתי בישראל בצורה דרמטית יותר.

ועכשיו לגבי המגזר החרדי; רבים פה מדברים על הנושא הזה, של השוויון בנטל. רבים פה מדברים על זה שצריך להכניס את החרדים לצבא. אני לא תל אביבי, אני ירושלמי. אנחנו חיים פה עם החרדים הרבה שנים. ואני צריך להגיד לכם: יש שינוי דרמטי במגזר החרדי על גווניו. אם לפני עשר ו-15 שנים החרדים והחילונים בירושלים, הסמל של זה היה כביש בר-אילן בשבת, או הפגנות כאלה ואחרות, היום זה לא המצב. בתיאטרון שאני הקמתי, ב"זאפה" - אתם מוזמנים, חברי כנסת חדשים, יושבים אצלנו בקהל דתיים וחרדים לשמוע מוזיקה ולראות הצגות. תאמינו או לא. ואני אומר לכם שחל שינוי גדול בחברה החרדית. אני מסכים שצריך למצוא את הדרך כדי שגם הם ישרתו ויעשו שירות לאומי, אבל אני אומר לכם, בשש השנים האחרונות אני באופן אישי הייתי מעורב בהעסקה של אלפי חרדיות בעיקר - בהיי-טק הישראלי. ואני אומר לכם שהדגם הזה יכול להמשיך בצורה דרמטית והוא נכנס היום גם לגברים חרדים. אנחנו היינו שולחים את פיתוח התוכנה שלנו להודו ולסין. היום כמעט את כל התוכנה מפתחים פה בארץ, עם נשים חרדיות, עם גברים חרדים, וזאת הזדמנות כלכלית - לא רק חברתית, כלכלית - אדירה למדינת ישראל.

אז אני מציע מתווה, ואני מקווה שמפלגת העבודה תוביל אותו, שהוא תעסוקה, אחר כך שירות לאומי, ואחר כך שירות צבאי.

אבל אני רוצה להגיד גם לכם משהו, החרדים. אין פה הרבה היום. בסוף המאה ה-18 החתם סופר סגר את הקהילה החרדית, אף-על-פי שהרבה אנשים רצו לצאת החוצה. בתחילת המאה ה-20 היו מיליון יהודים בניו-יורק, ומקווה אחד. גם התנועה החרדית צריכה לפקוח את העיניים ולראות שהאנשים לא יוצאים מהחצרות שלהם ומתפקרים לגמרי, כי ההתבוללות הגדולה בעם היהודי הייתה במאה ה-19 ובמאה ה-20, כי המגוון החרדי לא הצליח להכיל את העם. ואנחנו חילונים, אבל גם לנו יש התייחסות ליהדות. אנחנו רואים את היהדות כמקור השראה ולא מקור סמכות, ואנחנו רוצים את הגשר - לא שיגידו שאנחנו אפיקורסים מוחלטים - ואת הגשר הזה אנחנו רוצים להתחיל לבנות בכנסת הנוכחית.

נדבר לבסוף על הנושא המדיני. אי-אפשר לבנות פה מציאות חדשה בלי הסדר מדיני אמיתי. תנועת העבודה, בן-גוריון, יצחק רבין - הובילו את התפישה של הציונות של הפשרה. הפשרה הזאת היא גם פשרה מוסרית. זה נכון שזאת ארץ אבותינו, אבל חי פה כשחזרנו עם אחר, ואנחנו לא רוצים לשלוט בו קודם כל ברמה המוסרית, כי זה משחית, אבל גם ברמה הפרגמטית, כי אנחנו רוצים פה מדינה יהודית דמוקרטית שגם האוכלוסיה הערבית, האוכלוסיה הנוצרית והאוכלוסיה הלא-יהודית יוכלו להצביע. הדרך שבה הממשלה הקודמת הובילה אותנו זו דרך בטוחה למדינה דו-לאומית, שאותה אנחנו לא רוצים.

לבסוף אני אתן לכם מטפורה קטנה. אחת החברות שלנו, בחברה הקודמת שלי, פתחה את אחד ממשחקי המחשב המובילים בעולם. היא פתחה את משחק המחשב של הסרט "משחקי הרעב" - מי שראה אותו. זה סרט מאוד פוליטי וקשה. נערה בת 17 שם מלמדת את השליט פרק חשוב שאולי גם כדאי שאנחנו נלמד. בעצם במשחק יש 24 נציגים וצריך להישאר רק אחד, והורגים את כל שאר השחקנים. באיזשהו רגע במשחק המפיק אומר לשליט: בוא ונשאיר שני שחקנים, בחור ובחורה. אז הוא אומר לו: מה פתאום? הוא אומר לו: מבחינת הרייטינג. יש רק משחק אחד שהוא יותר חזק ממשחק המלחמה, וזה המשחק שנותן תקווה. בואו ושהכנסת התשע-עשרה תשחק את משחק התקווה. תודה.