יורדים מהעץ

גם עמוס הראל, בפרשנותו בהארץ, מתפלא לא רק על הפתיל המוארך שליברמן מתחדש, ומתהדר בו, אלא ‏גם על הצהרות המדיניות הפייסניות שלו, שמעידות על מוח רציונלי מאחורי העיניים היוקדות והבולטות.‏

על-פי הראל, הוא כבר לא מאיים לחסל את איסמעיל הנייה: לגדי איזנקוט הוא מושיט יד מפויסת, בכדי לא ‏לשדר ש"בעל הבית השתגע" בתוך המטכ"ל; הוא עורך חפיפה מסודרת עם משה יעלון, כי מסיפורי בוגי, ‏כנראה, אפשר ללמוד משהו על "איך לנהל מטכ"ל"; הוא יסביר פנים יפות לאובמה, וכולנו נקבל פרס על ‏הסבלנות המשתלמת הזו, בדמות סיוע ביטחוני נדיב לעוד עשור.‏

ליברמן אינו היחידי שירד מן העץ שלו, לפי ורטר: גם נפתלי בנט, שרצה מזכיר צבאי לקבינט הביטחוני, התפשר ‏על השארת המצב כמות שהוא (במסווה של "עמידה על העקרונות"), הכל בתיווך יעקוב ליצמן; אז כן, יש ועדת ‏בדיקה ברשות האלוף (מיל.) יעקוב עמידרור המקורב לנתניהו. וכולנו יודעים מה שוות ועדות בדיקה ומה אפשר ‏לעשות עם הנייר שעליו כתובות המסקנות שלהן.‏

אם כבר דנים בעצים לרדת/לעלות עליהם, הראל אינו מאמין ברצינות "הזדמנויות השלום" שאורבות בפתח, ‏ולשיטתו, זה רק עץ נוסף של בוז'י (יצחק הרצוג) לטפס ממנו היישר אל כסא בממשלה; הרי היו הבטחות סרק ‏לשלום גם ב 2012, עם אפיזודה קצרצורת של צירוף שאול מופז, הוא מזכיר לנו, והכל התמסמס.‏

ירידה מן העצים היא משתלמת, מסיק הראל: הרי ח"כ צחי הנגבי, שטיהר את ביבי ממחדלי "צוק איתן" הוא ‏שר עכשיו. בלי תיק, זה לא נורא. הרי אין מספיק תיקים לחלק כשולם צמודים לחזה של ביבי. אבל שר, עדיין. ‏מצבו טוב בהרבה ממצבו של בוז'י, שעדיין לא שם, אבל מגולל בזפת ובנוצות, בנתיים, בתוך המפלגה שלו ‏‏(ראה ערך סתיו שפיר, שלי יחימוביץ' ואבי ניסקורן).‏

הראל סונט בהנגבי: "טענה שהטיפול במנהרות לא היה כשל יוצא דופן משולה לטיעון ‏‎— ‎שבוודאי יצוף מחדש ‏בעוד כחודש, ביום השנה העשירי למלחמה ‏‎— ‎שלפיו מלחמת לבנון השנייה הייתה בעצם הצלחה צבאית ‏ומדינית מסחררת". "אם תתרגש על ישראל מלחמה", מסכם הראל, "זה מתכון לצרות".‏