עמימות סביב חקירת ביבי

את הטור שלו פותח מרדכי גילת במחמאות לביבי (בנימין נתניהו), על ההתמודדות שלו עם השאלות של ח"כ ‏אראל מרגלית וח"כ יעל כהן-פארן. ובכל זאת, הוא אינו מסכים עם הטענה המיתממת של ביבי כי מאחורי ‏הבדיקה של היועמ"ש, ד"ר אביחי מנדלבליט, "אין כלום". יש משהו, טוען גילת, אבל המשהו הזה עדיין ‏עמום ולא ברור, וכלל לא ברור מה תהא תרומת העד ארי הרו לתוצאות ה"בדיקה" ואם זו תהפוך ‏ל"חקירה" או אף יותר מכך. העמימות, גורס גילת, אינה בהכרח רעה: היא איפשרה את ניהול החקירה ‏בתיק אולמרט טלנסקי.‏

בהמשך הטור, מביע גילת עמדה שלילית ביותר ביחס להישארותו של הרב יגאל לוינשטיין בצה"ל, וגם דן ‏בפרשיית שחיתות שקשורה ליו"ר הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, כמו גם בנושאים רבים ונוספים. אבל ‏החלק המעניין והחשוב בטורו של גילת נוגע לניסיונות הנואלים של הממשלה וראשות עיריית רשל"צ, לתמוך ‏בהפרטת המוסד הגריאטרי לניצולי שואה ברשל"צ:‏

בעקבות התחקיר של שבוע שעבר, הוא קיבל הרבה תגובות. משרי הממשלה הוא התאכזב לחלוטין. הוא ‏כותב:‏
‏
"טוב, מנתניהו חסיד ההפרטה לא ציפיתי להרבה. אבל משר הרווחה חיים כץ? משרת התרבות מירי רגב, ‏שנוהגת להציג את עצמה כרגישה לשכבות החלשות? מאריה דרעי שממשיך להתחפש למגן השקופים? ‏מהשרה גילה גמליאל שתפקידה הוא לדאוג לאזרחים הוותיקים והקשישים?"‏

הוא ממשיך להתאכזב: "הזקנים ניצולי השואה לא מעניינים כנראה את מרב מיכאלי, את מיקי רוזנטל, את ‏נחמן שי, את איתן כבל, את בוז'י הרצוג, ואפילו לא את מי שבדרך כלל מרימה בנסיבות האלה קול צעקה ‏מעומק הבטן: שלי יחימוביץ'".‏

הצדיקים היחידים בסדום, לטענת גילת, בסיפור הזה, היו ח"כ זהבה גלאון וח"כ אילן גילאון. אך חרף ‏ההתעניינות של גילאון, הוא ח"כ ואינו שר; גילת מדווח שרגע לפני סגירת הגיליון הגיע דיווח מעוזרו של ‏השר יעקב ליצמן, כי האחרון יפעל למניעת סגירת המוסד. ‏

ואכן, אם המוסד לא ייסגר, ואם יורחקו ממנו כרישי הנדל"ן, העיתונות האקטיביסטית שמטפלת בשטח ‏בעוולות חברתיות תוכל לחגוג ניצחון קטן, שאולי יעודד עיתונאים אחרים לנסות לתקן עוולות חברתיות ‏ולנהל מעקבים אפקטיביים אחרי נושאים פחות 'סקסיים', אבל כאלו שקשורים בטבורם למהות של קיומנו ‏בעולם: סולידריות חברתית והתייחסות ראויה של חברה כלפי החוליות החלשות שבה.‏