מה נסגר עם הסיוע הביטחוני <br>

הטור של עמיר רפפורט השבוע, ב"מקור ראשון" עוסק, בין היתר, בשאלת "יחסנו עם ארצות הברית, לאן?", ‏לפחות ככל שהדבר נוגע לסיוע הביטחוני ולשאלת היקפו הצפוי ותנאיו. הוא כותב:‏
‏
"לאחר שההסכם לא נחתם במהלך 2015 וגם לא בחצי הראשון של 2016, קיווי בישראל כי הממשל יגלה ‏נדיבות גדולה יותר לקראת הבחירות לנשיאות, מה שלא בהכרח קורה. בכל מקרה, נראה כי כעת האינטרס ‏המובהק של ישראל הוא לחתום על ההסכם לפני שוושינגטון שוקעת לחלוטין במערכת הבחירות, שכן כינון ‏ממשל חדש ייקח כמה חודשים, ובכל מקרה, לא בטוח שהממשל הבא יהיה נדיב לישראל יותר ממשל ברק ‏אובמה, שמימן את 'כיפת ברזל' ותוכניות פיתוח אחרות מחוץ להסכם הסיוע". ‏

הוא מזכיר שהמגמה של טראמפ היא בדלנות אמריקנית, ולא ניתן לסמוך עליו, חרף אהדתו המוצהרת ‏לישראל (הערה שלי: ההצהרות שלו אינן שוות הרבה). רפפורט מרגיע אותנו כי ההסכם לא יפגע בהכרח ‏בתעשיות הביטחוניות, הגם שלפי מתווה ההסכם המוצע, ישראל אינה יכולה להמיר חלק מן הסיוע ‏בשקלים, ולא ברור כלל על סמך מה הוא כל כך סמוך ובטוח. ‏

את המשך הטור שלו הוא מקדיש לטורקיה (חרף ההפיכה הצבאית, עסקי הפיוס מתקיימים כרגיל), ‏לחיזבאללה (הוא צופה סבב נוסף, על האיך ועל המה כדאי לקרוא), ולאי העזתי (הוא מזהיר כי עובדי נמל ‏אשדוד יתנגדו). ‏

לא נותר אלא לחיות ולראות. ‏