השכול לא צריך להכתיב מדיניות

הטור השבועי של בן-דרור ימיני מידיעות אחרונות מוקדש בעיקרו להיחלצות מכשלים מחשבתיים. ‏כשלים מחשבתיים יכולים לבוא לידי ביטוי בתחומים רבים.

אדם הנוהג לדחות מטלות לרגע האחרון לוקה ‏בכשל מחשבתי ולפיו, הוא יצליח בלילה שלפני ה ‏dead line‏, בשעות ספורות, לבצע פרויקט אשר נדרשו ‏חודשים רבים לביצועו; אדם שסובל מעודף משקל סבור בטעות שאם רק ירזה, חייו יהפכו למושלמים, ‏ובאופן פרדוכסלי הוא מכשיל את ניסיונותיו הוא לרזות, משום שהרזיה לא באמת מבטיחה אושר; היא ‏משפרת את החיים‎ ‎‏ בהמון מישורים, אך לא פותרת את כל הבעיות.‏

ויש כשלים מחשבתיים ברמת המאקרו. לא של הפרט. של האופן שבו אנו מפרשים, שופטים ומסיקים ‏מסקנות מאירועים פוליטיים. בן-דרור ימיני מוכשר מאוד בלהאיר במוחנו נקודות למחשבה שלא עלו ‏בדעתנו, באופן שיגרום לנו להגיד "לה, ואללה!". הוא עושה זאת גם השבוע בטור שלו. ‏

אז ככה:‏

בנוגע להליכי החקירה והבדיקה של צוק מבצע איתן, גורס בן-דרור ימיני, שוועדות חקירה אינן מסייעות ‏במאום, למעט בדבר אחד: בסבב הבא, יהיו אשר יהיו מי שינהיגו את הסבב, מחשבתם תוקדש אך ורק ‏לכיסת"וח עצמי, ולאופן שבו הם יגנו על עצמם מפני ועדת החקירה הבאה; גם מתרגום השכול להפעלת לחץ ‏פוליטי על ראש הממשלה, בן-דרור ימיני לא מתרשם.‏

בנוגע לנאום ביבי (בנימין נתניהו) לערביי ישראל: בן-דרור ימיני לא הזכיר בכלום את העז שנכנסה בטעות ‏לנאום, ובאופן מפתיע, הוא לא שייך למקהלה הפבלובית, אשר כל פעם שהיא שומעת את השם ביבי, חיצי ‏הביקורת נורים מקולמוסה, משל היו אלו מיצי עיכול אשר כלב מרייר למשמע הפעמון אשר מבשר על בוא ‏הארוחה:‏

באופן מפתיע (ביחס לתקשורת הישראלית), בן-דרור ימיני משבח את ביבי אשר תזמן את נאום הפיוס שלו, ‏לאו-דווקא לעיתוי בחירות, מה שלדעת בן-דרור ימיני מעיד על-כנות כוונותיו של ביבי, ולא, שלא כמו ‏שצקצק בלשונו אחמד טיבי מן "הרשימה המשותפת", ביבי ליווה זאת במעשים, ראו ערך תוכנית הסיוע ‏הגדולה ביותר בתולדות המדינה למגזר הערבי, שנפלה, איך-שהוא, דווקא במשמרת של ביבי.‏

בן-דרור ימיני דן בייצוג הלא אותנטי של הרשימה המשותפת את ערביי ישראל, שהיא בכלל מפלגה אנטי-‏ישראלית ולא פרו-הערבים אזרחי ישראל. איכשהו, עדיף להתייחס לכך ברשומה נפרדת. הנושא הזה רחב ‏מידי להתייחסות אגבית. ‏

התזכורת השלישית שמספק לנו בן-דרור ימיני, להפעיל את הדבר הזה שמאוכסן בין האוזניים, היא בנוגע ‏לתשבוחות שסיפק ג'יבריל רג'וב למחבל הפלשתיני מוהנד חלבי, עד כדי קריאת תחרות טניס על שמו. מילא, ‏שהוועדה האולימפי העולמי מקבל את זה, אבל כשבישראל ג'יבריל רג'וב הוא אורח כבוד של מרץ? ‏

בכלל, לשמאל הישראלי יש נטייה לסמן המון מנהיגים פלשתינים עם המון דם על הידיים, כיונות שלום ‏תמימות, שחייבות לקבל מגה-חיבוק ישראלי שילבין את מעשיהם. מעולם לא הבנתי כיצד שחרור מרואן ‏ברגותי - האיש והדם - מן הכלא - אמור לייבא לרש"פ מנהיג חדש ומתון. אבל שוב, זה דיון נפרד וארוך ‏שמצדיק התייחסות נפרדת. ‏