"התסכול של הארץ אינו נובע מכך שישראל אינה מקשיבה לו, אלא מכך שהיא אינה מקשיבה לו - ומצליחה". כך מסיים (שבת, 13.5.17) שמואל רוזנר, לשעבר מבכירי הארץ, מאמר המתפרסם בניו-יורק טיימס. רוזנר עבד בהארץ עשר שנים עד 2008 כעורך מדור הדעות, ראש מערכת החדשות וכתב העיתון בוושינגטון.

רוזנר מגדיר את הארץ כעיתון שמעט קוראים והרבה מגנים, עיתון אידיאולוגי ברמה גבוהה, בעל היסטוריה של מצוינות ומניית טעויותיה של ישראל - וגם של עלייה על עצביהם של הישראלים. הסיפור של הישראלים נגד הארץ - דהיינו: מספר גדל והולך של ישראלים שאינם אוהבים את העיתון - הוא לדעת רוזנר סיפורה של ישראל עצמה. זהו סיפור של השמאל הקיצוני העובר מהשפעה פוליטית למצב נפשי, ושל הרוב הימני שעדיין לא הפך לציבור בוגר ובעל ביטחון עצמי.

רוזנר מביא לדוגמה את מאמרו הידוע לשמצה של יוסי קליין, בו טען שהדתיים-הלאומיים מסוכנים יותר מאשר חיזבאללה. כמעט כל ישראל, למעט כמה קולות בשמאל הקיצוני, גינתה את הדברים. בשבוע שעבר הארץ עשה זאת שוב: בערב יום הזיכרון התפרסם בו מאמר שכותבו הסביר מדוע אינו יכול להניף את דגל ישראל, ואחר נראה כקורא למלחמת אזרחים. "זה לא יוצא מן הכלל; זהו ההרגל בעיתון שבשנים האחרונות בונה על פרובוקציות", טוען רוזנר - שנועדו לשרת את האידיאולוגיה של העיתון ושל העומדים בראשו.

לדעת רוזנר, ארבעה גורמים הביאו לכך שהארץ מרגיז את הישראלים יותר מאשר בעבר. הראשון: ישראל פחות סובלנית לאג'נדה השמאלנית, שכן רוב תושביה נוטים לימין. השני: ישראל מרגישה שהיא נתונה תחת מצור בינלאומי היסטרי ובלתי מוצדק, והיא פחות סלחנית כלפי אזרחיה המספקים תחמושת לאויביה. השלישי: השמאל הישראלי קטן מאוד וגם הוא חי בתחושת מצור. הרביעי: התסכול של השמאל ממדיניותה של ישראל הופך אותו למריר ולוחמני, והוא בוחן את סבלנותם של יתר הישראלים על-ידי העלאת הטון הביקורתי כלפי ישראל ומנהיגיה.

"התוצאה של הפרובוקטיביות הזאת היא לעיתים פאטית, לעיתים קומית ולעיתים מדאיגה. הארץ מרגיז את רוב הישראלים בכך שהוא נותן במה לטענות מגוחכות על אופיה של המדינה ומעשיה ('פאשיזם', 'אפרטהייד'), והרוב ומנהיגיו לא מחמיצים שום הזדמנות ליפול בפח ולהגיב בזעם. זהו משחק ילדותי, ובטווח הארוך - ישראל מפסידה", כותב רוזנר. עיתון איכותי, החיוני בחברה פלורליסטית, הפך לפלטפורמה להתנגחויות ילדותיות. השמאל הפך להיות מזוהה עם אנטגוניזם מיותר, והציבור הישראלי כולו כועס יותר ופחות סובלני לדעות אחרות.

רוזנר מדגיש, כי "הציבור נגד הארץ" אינו סיפור על ציבור שאינו מוכן לסבול דיון. "זהו סיפור על קבוצה בישראל שאיבדה את יכולתה לתקשר עם יתר האוכלוסייה ולהיות בעלת סיכוי להשפיע בצורה כלשהי על עתיד המדינה. זוהי קבוצה שמוצאת מזור בכך שהיא מרגיזה אותנו עד שאנחנו מתפוצצים".

לדברי רוזנר, למרות שפוטר מהעיתון - הוא תמיד העריך את עצמאותו ומצוינותו, גם אם לא תמיד הסכים עם דעותיו. אבל כיום הוא לא מרגיש צורך לקרוא את העיתון, כנראה מאותה סיבה שלרוב הישראלים לא נוח איתו: "קריאת הארץ בעשורים האחרונים הפכה יותר ויותר להמתנה למוות" - של ישראל, כמובן. לעיתון יש הרבה סיפורים נכונים, אבל המבט הכולל שלו על ישראל הוא שגוי. הוא מצייר תמונה עגומה של ישראל, והוא יוצא מגדרו בתחזיותיו לתוצאות קשות עבור ישראל - שרק לעיתים רחוקות מתגשמות. הארץ לא שם לב לכך שישראל חזקה יותר מבחינה צבאית, כלכלית ותרבותית, מאשר כאשר הוא ותומכיו החלו לצפות לה שחורות. ישראל לא מקשיבה להארץ ובכל זאת מצליחה - וזה מה שמתסכל אותו, מסיים רוזנר.