הרשת החברתית התמלאה בלגלוגים על ניימאר, לאחר שהכוכב הברזיאלי התפתל על הדשא בצורה תיאטרלית וחסרת בסיס במשחק רבע הגמר מול מקסיקו. אבל הוא ממש לא לבד, כותב סטיוארט ג'יימס בגארדיאן, ודורש מפיפ"א לטפל ברצינות במגיפת ההתחזויות. מדובר בסרטן בגופו של המשחק – לא פחות, הוא טוען.

פיפ"א חייבת להתמודד עם הבעיה ראש בראש ולהורות לשופטים לנהוג באפס סובלנות, תוך הנהגת עונשים חמורים יותר. אם היא אינה מסוגלת לעשות זאת – המשמעות תהיה שהשליטה במשחק עוברת לידי השחקנים ושההתחזויות הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשחק, וזאת מחשבה מדכאת מאוד לדעת ג'יימס.

דוגמה מובהקת למצב שנוצר הייתה במשחק רבע הגמר בין אנגליה לקולומביה. לשופט מארק גייגר נדרשו לא פחות מארבע דקות, לאחר ששרק לבעיטת 11 לטובת האנגלים, עד שהארי קיין יכול היה לבצע אותה – משום שהקולומביאנים פשוט לא נתנו לשחק. חצי תריסר מהם הקיפו של גייגר, בסצינה שהזכירה בריונים התוקפים ילד בבית הספר. גייגר היה צריך להיות תקיף יותר ולהוציא להם כרטיסים צהובים בזה אחר זה.

ג'יימס מציע שהוצאת כרטיס צהוב במקרה כזה תהיה חובה. לדעתו, אם השחקנים יידעו שזה המצב – יימנעו מחזות מבישים דוגמת זה שכל העולם ראה במוסקבה בתחילת השבוע. או כמו זה שהתחולל בסוף המשחק בין אורוגוואי לפורטוגל, כאשר ריקדו קוורסמה מפורטוגל דחף את פרצופו לתוך זה של השופט המקסיקני סזאר ראמוס וכרסטיאנו רונאלדו צרח עליו ולפי אחת הטענות אף קילל אותו.

בחזרה להתחזויות, שלטענת ג'יימס צריכות לעמוד בראש סדר העדיפויות של פיפ"א. זו ממש לא בעיה חדשה, אבל התחושה היא שבמונדיאל הנוכחי ירדנו לשפל חסר תקדים. פפה הפורטוגזי צלל ללא כל בושה לאחר ש-מהדי בנאטיה המקסיקני דחף אותו בכתפו, אבל הוא רק ליצן אחד בקרקס הרבה יותר גדול. הקולומביאנים עשו את זה שוב ושוב במשחק נגד אנגליה – וגם האנגלים לא טמנו את ידם בצלחת.

עיתונאי רוסי אמר לאחר המשחק למאמן האנגלי, גארת' סאות'גייט, שהשחקנים של היום מתנהגים בצורה שונה מהנבחרת בה הוא שיחק בשנות ה-90. סאות'גייט – "אדם מכובד העובד במשחק לא מכובד", בלשונו של ג'יימס – השיב: "אולי אנחנו נעשים קצת יותר פיקחים. אולי כעת אנחנו משחקים לפי החוקים שיתר העולם משחק בהם. היו הרבה עבירות במשחק, ואני לא חושב שאפילו התקרבנו למספר של יריבינו. אם נפלנו, זה היה בגלל שעשו עלינו עבירות".

אם נשים בצד את המשפט האחרון – שהיה חייב להיאמר בנסיבות אלו – הרי שסאות'גייט היה כן לחלוטין. הכדורגל הפך למשחק בו הכל עובר, בו התמקצעות בצדדים האפלים הפכה להיות חיונית כמעט כמו הכדרור, ובו היחס לרמאות הוא כאל חוכמת רחוב. לזה התכוון סאות'גייט: אנחנו משחקים כמו כולם. ויש לומר את האמת: אי-אפשר להאשים את אנגליה בכך שהיא מלכלכת את ידיה ומגיעה למסקנה שעדיף להיות בסיבוב הבא מאשר באיזשהו מקום מוסרי גבוה. כי כידוע, If you can’t beat ’em, join ’em.

עוד דבר ברור הוא, שיש שחקנים – בראשם ניימאר – שלא שמים קצוץ על העובדה שמאות מיליונים רואים אותם מרמים, שבכל רחבי העולם מנתחים את ההצגות שלהם וששמים אותם ללעג וקלס במדיה החברתית. איש אינו מצפה מהם להיות אות ומופת, אבל האם אין להם שום כבוד עצמי? והאם לא צריך להפעיל את שיפוט הווידאו (VAR) גם כדי להיאבק ברמאויות הללו? נכון, ההחלטה מה אמיתי ומה לא היא גם עניין סובייקטיבי, אבל משהו חייב להיעשות. פיפ"א חייבת לנקוט פעולה, השופטים חייבים להיות חזקים יותר, וג'יימס מסיים ברעיון מהפכני: גם השחקנים צריכים להיות אחראים למעשיהם.