לסין יש חזון: רשת עולמית של סחר, השקעות ותשתיות שתעצב מחדש את הקשרים הפיננסיים והגיאופוליטיים – ותקרב אליה את העולם. זוהי גרסה מודרנית של תוכנית מרשל, באמצעותה שיקמה ארה"ב את אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה והניחה את היסודות למערכת העולמית הנוכחית, והיא יקרה יותר ומסוכנת יותר מן המקור – כותב ניו-יורק טיימס, בסדרת כתבות על עליית מעצמת-העל הסינית.

הטיימס בדק 600 פרויקטים אותם סייעה סין לממן בעשור האחרון באמצעות מיליארדי דולרים של הלוואות, מענקים והשקעות. 41 צינורות ותשתיות אחרים של גז ונפט מבטיחים לסין משאבים חיוניים. 203 גשרים, דרכים ומסילות יוצרים נתיבים לייצוא שלה. 199 תחנות רוח פותחים שווקים חדשים לחברות הבנייה והציוד שלה. מדובר בלא פחות מ-112 מדינות, רובן בתוכנית ה"חגורה ודרכים" הסינית אך גם מחוצה לה.

המטרה הגיאופוליטית של "מתקפת הפרויקטים" הזאת ברורה: סין צריכה ידידים. גשרים מוחשיים עוזרים לבנות גשרים מופשטים. נמלים גדולים בפקיסטן, סרי לנקה ומלזיה – מדינות שעל נתיב הנפט והסחר מהמזרח התיכון ומאפריקה – יוכלו יום אחד לשמש את הספינות הסיניות. סין מתמקדת במיוחד בשכנותיה, ומלווה להם כספים לסלילת כבישים; פקיסטן מתקרבת לנקודה בה לא תוכל לפרוע את ההלוואות ותיפול למה שמבקריה של סין מכנים "דיפלומטיית מלכודת החוב".

לסין יש נקודת מבט משלה כאשר מדובר בתקני כוח אדם ואיכות סביבה. כדי לאייש פרויקטים בחו"ל, החברות הסיניות מעבירות לשם אלפי עובדים משלהן ומתעלמת מהביקורת על כך שהיא אינה יוצרת משרות מקומיות. כללי הבטיחות אינם משחקים תפקיד מבחינתה. והיא ממשיכה לייצג טכנולוגיות מזהמות כמו תחנות כוח פחמיות, למרות שבביתה פנימה היא מספיקה להשתמש בהן.

ממשלות מערביות ותאגידים רב-לאומיים נוהגים להימנע מכניסה לשווקים מסוכנים. ממשלת סין פחות בררנית ומלווה סכומים ניכרים למדינות כמו ונצואלה, ניגריה וזימבאבווה. אבל לרוב ההלוואות הללו אינן נדיבות. כאשר אותן מדינות מתקשות לפרוע אותן, סין אינה מוחקת אותן אלא דורשת הסדרי חוב, שרק מעמיקים עוד יותר את הגרעונות. ולפעמים היא פשוט עוצרת את הפרויקטים: אקוודור הוציא מיליארד דולר על הכשרת השטח לבית זיקוק בו הייתה סין אמורה להשקיע 12 מיליארד דולר ולסיימו עד 2013; הפרויקט תקוע.