ב-31 במארס הפסידה מפלגת הצדק והפיתוח של רג'פ טאיפ ארדואן בבחירות המקומיות באנקרה, איסטנבול ועוד ערים מרכזיות בטורקיה, ומאז יש הטוענים שהמדינה ניצבת על סף שינוי. למעשה, אין המדובר בניצחון לערכים ליברליים, אלא בגרסה אחרת ללאומנות של ארדואן – טוען חליל קראוולי, מומחה לענייני טורקיה, במאמר בניו-יורק טיימס.

בואו נראה מי ניצח את ארדואן, מציע קראוולי. נמצא שם את המפלגה הרפובליקנית ואת מפלגת הטוב. הראשונה מגדירה את עצמה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית, אך בפועל היא תמכה בכליאתם של נבחרים כורדים; המנצח מטעמה בבחירות לראשות עיריית אנקרה, מנסור יוואס, הוא לאומני קיצוני. מנהיג המפלגה, כמאל קיליקדרגולו, אמר שהוא אוהב את הימין הקיצוני. ואילו בראש מפלגת הטוב עומדת מראל אקסנר, אשר כשרת הפנים בשנות ה-90 הובילה מסע דיכוי נגד הכורדים, ואין כל הוכחה לכך שדעותיה השתנו.

התפתחותה הדמוקרטית של טורקיה נפגעה מהעדרה של חלופה משמאל, טוען קראוולי. הימין הסמכותני שולט במדינה מאז הוקמה הרפובליקה בשנת 1923, ומנהיגי המדינה חיסלו באכזריות את מתנגדיהם. המייסד האגדי כמאל אתא-טורק הוציא להורג את כל 15 מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, אסר על קיומם של איגודים מקצועיים וכלא אינטלקטואלים שמאלניים. ארדואן ממשיך בדרכו של אתא-טורק. הוא אסר על 200,000 עובדי מדינה לשבות; 2,200 עובדים נהרגו בתאונות עבודה מאז עלה לשלטון.

הזירה הפוליטית הטורקית לרוב מוסברת כהתנגשות בין איסלאם לחילוניות, והדמוקרטיה הטורקית נתפסת ככזו שהצליחה להתגבר על שורה של הפיכות צבאיות. זה לא נכון, סבור קרוואלי. ההיסטוריה הטורקית עוצבה על-ידי מעמדות פוליטיים, כאשר המנהיגים החילוניים והמוסלמיים מייצגים למעשה שני צדדים של אותה אידיאולוגיה ימנית: עוינות לעובדים ותמיכה מוחלטת בקפיטליזם, בשמרנות ובלאומנות. אתא-טורק הניח את היסודות לחברה קפיטליסטית מודרנית, ויורשיו השתמשו באיסלאם כדי להגן עליה.

עלייתן של תנועות סטודנטים ועובדים בשנות ה-60 ועלייתו של השמאל הדמוקרטי בשנות ה-70, הובילו את הצבא להתערב כדי למחוץ את השמאל. החונטה בראשותו של קוואן אווראן, שתפס את השלטון בשנות ה-80, הפכה את לימודי הדת לחובה, פתחה בתי ספר דתיים והמשיכה להעדיף פקידים דתיים שניתן היה לסמוך על התנגדותם לסוציאליזם. היא גם אסרה על פעילות האיגודים המקצועיים, דיכאה את מנהיגיהם ופעיליהם, יחד עם מאות אלפי אנשי שמאל אחרים; המגזר העסקי היה מרוצה מאוד.

ארדואן עלה לשלטון תוך שהוא מבטיח להמשיך ולשרת את אותם אינטרסים קפיטליסטיים. הוא אימץ את הניאו-ליברליזם של הגנרלים, וזכה לתמיכתם של אנשי העסקים החילוניים והמתמערבים. השמרנים המוסלמים בראשותו ניצחו בזכות הפצת התרבות הדתית להמונים, אך המשיכו לשמר את האינטרסים של האליטות הכלכליות לאחר שעלו לשלטון. תחת שלטונו של אדרואן התרחבו הפערים החברתיים: אחוז בודד מהאוכלוסייה מחזיקים ב-54% מהעושר הלאומי – עלייה של 43% לעומת התקופה שלפניו.

שמרנים – מוסלמיים וחילוניים – ניצחו בכל מערכות הבחירות בטורקיה מאז 1950, למעט אחת (ב-1977). משטרו של ארדואן נטוע מבחינה אידיאולוגית בימין של שנות ה-70, כאשר השמרנים החילוניים, הלאומנים הקיצוניים והאיסלאמיסטים שיתפו פעולה כדי להביס את השמאל. ארדואן עצמו החל את הקריירה הפוליטית שלו באותה תקופה, כאשר כנופיות צבאיות-למחצה של מפלגתו – בגיבוי כוחות הביטחון – רצחו אלפי פעילי שמאל ותומכיהם.

אם השמאל הדמוקרטי לא היה נמחץ, סבור קרוואלי, ייתכן מאוד שטורקיה הייתה הולכת בעקבותיהן של ספרד, יוון ופורטוגל ונעשית דמוקרטית באמת. הסוציאל-דמוקרטים של היום ייטיבו לעשות אם יילכו בעקבות הדוגמה של שנות ה-70: לדבר על ביטחון סוציאלי וחופש, במקום להתחבר לימין הקיצוני.