האבטלה גבוהה וממשיכה לעלות. האמריקנים חוששים לעתידם. פוליטיקאים משתי המפלגות לא יודעים מה לעשות וממהרים למתוח ביקורת זה על זה. האפשרויות נראות רעות. זה לא תסריט הקורונה, אלא היכן שארה"ב הייתה בשלהי שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.

בליבת הדמוקרטיות המודרניות מונחת התלבטות, מסביר רוברט סמואלסון בוושינגטון פוסט. המנהיגים סבורים שעליהם למלא את רצונו וצרכיו של "העם" ובכך למלא את חובתם הדמוקרטית. אבל לעיתים מה שהעם רוצה אינו מה שהמדינה צריכה. הבוחרים והפוליטיקאים רוצים סיפוקים מיידיים על חשבון יתרונות ארוכי טווח.

סמואלסון חוזר 40 שנה אחורה. במשך עשרות שנים ניסו הפוליטיקאים ללא הצלחה להדביר את האינפלציה, אשר עלתה לאיטה מ-1% ב-1960 ל-6% ב-1969 ול-14% ב-1980. כל מה שעשו לינדון ג'ונסון, ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר לא הצליח. הסיבה הייתה פשוטה: הנשיאים משתי המפלגות לא היו מוכנים לשלם לאורך זמן את המחיר האמיתי – אבטלה וריבית גבוהות שיעלימו את הלחצים האינפלציוניים.

זה היה המצב עד שרונלד רייגן נכנס לבית הלבן ופול וולקר נכנס לפדרל ריזרב. וולקר העלה את הריבית ל-20% והאבטלה הגיעה ל-10.8% בשנת 1982. שנה לאחר מכן צנחה האינפלציה ל-4%. המחיר החברתי של הדברת האינפלציה היה עצום ומאוד לא פופולרי. הקונגרס התמלא זעם. אבל החלופה הייתה גרועה בהרבה – סטגפלציה (אינפלציה ואבטלה גבוהות).

לטענת סמואלסון, ארה"ב נמצאת כיום באותו מקום. כל החלופות גרועות. הסגר בערים רבות הוא קשה ומכביד, ולא בטוח שבסופו של דבר יצליח לחסל את הקורונה. הנשיא דונלד טראמפ הציע חלופה: להקל את ההגבלות ואת הריחוק החברתי, כדי שארה"ב תהיה פתוחה לעסקים במהירות האפשרית. אין ספק שרבים מן האמריקנים שותפים לחוסר הסבלנות של טראמפ, ומסופקים האם המדיניות הננקטת תחסל את הנגיף ותאושש את הכלכלה. אבל אם אפשר היה לעשות זאת בקלות, זה כבר היה נעשה מזמן. חיפזון יתר עלול להוביל לרע מכל העולמות: הנגיף יפרח והכלכלה תהרס.

בטווח הארוך אין סתירה בין דיכוי הנגיף לעידוד הכלכלה: זו אינה יכולה לפעול אם מיליונים נאבקים במחלה ואחרים חוששים שמא יידבקו גם הם. אבל בטווח הקצר, החיאת הכלכלה מנוגדת למאבק במחלה. הדעה המקובלת היא, כי ברגע בו יוקלו המגבלות – המגיפה תתרחב. אומנם יותר בדיקות מאפשרות לאתר יותר חולים, אך לשם כך יש צורך במספיק צוותים רפואיים כדי שיבצעו אותן – והן הבדיקות והן הצוותים מצויים במחסור.

העתיד נראה מטריד. על-פי אחת ההערכות, הקורונה תימשך עוד שנה ואולי אפילו שנה וחצי – עד שיופעל חיסון או עד שהגוף יחסן את עצמו. הסכנה מהסרה מוקדמת מדי של המגבלות היא שההדבקה תזנק; הרווח מצעד כזה יהיה קטן בהרבה, טוען סמואלסון. הצלחה במאבק במגיפה מחייבת שהציבור יבין מהן הברירות הקשות שבפני מנהיגיו. טראמפ צריך להיות המסביר הראשי, אבל הוא רחוק מלהיות דוגמה לבהירות אמיצה.

השבוע האריך טראמפ את המגבלות עד סוף אפריל, מה שמלמד שלפחות בינתיים הוא מיישר קו עם יועציו המדעיים. הבעיה הרחבה יותר היא, שפוליטיקה במדינה דמוקרטית מובילה לעיתים לפתרונות קצרי טווח במקום להישגים ארוכי טווח. כל האמריקנים חייבים להיות ערים לכך, מסיים סמואלסון.