פרופ' ג'ק רגלין מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בלומינגטון, הרים משקולות במשך 45 שנה. הוא הפסיק ללכת לחדר הכושר בשל הקורונה, וכעת אין לו שום עניין לחזור אליו. רגלין לא יפסיק להתאמן; הוא ימשיך לעשות זאת בביתו. והוא לא יהיה היחיד, כותב טיים: רק 20% מהאמריקנים חשים כיום בנוח לחזור לחדרי הכושר, ו-25% מתכננים שלא לחזור כלל.

לא מדובר רק בחשש לחלות, שהוא בוודאי רב-חשיבות; רבים אומרים שחדר הכושר לא חסר להם. ולמרות שיש לקחת סקרים כאלו עם קורטוב של מלח, אין ספק שתרבות חדרי הכושר בארה"ב משתנה – וזה יכול להיות טוב מאוד לבריאותה של המדינה. אמריקנים רבים רגילים ללכת לחדר הכושר מדי יום, ממש כמו לצחצח את שיניהם.

כל מאמן כושר, חוקר ומומחה בתחום איתו שוחח טיים, אמרו שחדרי הכושר לא ייעלמו משום שלא ניתן לוותר על המגע האנושי. יש גם בעלי עסקים בתחום האומרים, שהם אף מתכוונים להרחיב את פעילותם, תוך הישענות על טכנולוגיה כדי להבטיח את הבטיחות. קרוב לוודאי שזה נכון – אך מיליונים לא הלכו לחדר הכושר עוד לפני הקורונה, ומבחינתם המגיפה גרמה לשינוי חיובי.

אמריקנים לא אוהבים לעשות כושר. רק רבע מהם עושים מספיק פעילות גופנית: לפחות 150 דקות של אימון ממוצע או 75 דקות של אירובי מדי שבוע, ועוד שני אימוני כוח. במקביל, אותו שיעור של אמריקנים יושבים למעלה משמונה שעות ביום, מה שקשור לבעיות רפואיות כרוניות ותוחלת חיים קצרה יותר. חלק מהבעיה הוא התפיסה לפיה צריך ללכת לחדר כושר כדי להישאר בריא. יש סיבות רבות להסתייגות מחדרי כושר: דמי המנוי, הזמן הדרוש כדי להגיע ולחזור, חוסר רצון להתעמל בפני אחרים. בני מיעוטים, מלאי גוף ומבוגרים חשים שלא בנוח באווירה צעירה, לבנה וחטובה. הקורונה הראתה שיש אפשרויות אחרות. הפופולריות של שיעורים דיגיטליים מרקיעת שחקים. אנשים קנו כל כך הרבה ציוד, עד שבחנויות רבות עזלו ההליכונים והאופניים. ריצה ישנה וטובה זוכה לעדנה. הליכות יומיות הפכו לבילוי הלאומי.

מי שקורא שורות אלו בספקנות – מציין טיים – יש לו על מה להסתמך, כי נתונים ראשוניים על הפעילות הגופנית של האמריקנים (ובעצם בכל העולם) בזמן הקורונה אינם מעודדים. ספירת הצעדים הממוצעת של האמריקנים בחודשים מארס-אפריל הייתה נמוכה ב-20% מאשר בחודשיים הקודמים. מחקר קנדי העלה, כי רק 5% מהילדים ביצעו פעילות גופנית מספקת בחודשי המגיפה. בחודש מאי אמרו שליש מהאמריקנים, כי הם מתעמלים פחות מאשר לפני הקורונה.

זה לא טוב, אבל לא בהכרח אסון. אין זה מפתיע שאנשים מתעמלים פחות בזמן מגיפה, שכן רבים מהם הלכו לחדרי הכושר ושגרת יומם הופרעה קשות. השאלה החשובה באמת היא כמה אנשים יחלו להתעמל לאחר המגיפה. המעבר לאימונים ביתיים מהווה הזדמנות גדולה לכל מי שהתקשה למצוא היכן להתעמל מסיבות של חוסר נוחות אישית, מחיר או מרחק. מובן שיהיו אתגרים: אנשים יצטרכו לרצות להתעמל, גם אם זה בבתיהם ובחינם. מחקרים מלמדים, כי רבים מאלו שחושבים שאין להם זמן להתעמל – בעצם יש להם זמן; אין להם מוטיבציה.

עם זאת, הפעילות בחדר הכושר מעולם לא הייתה הדרך היחידה להישאר בריא. אפשרויות פחות "מאיימות" כוללות הליכה, ריקוד ואפילו גינון – ולעיתים הן לא פחות טובות. מחקרים מלמדים, כי כמעט כל פעילות גופנית קבועה – בלי קשר לאורכה או לאינטנסיביות שלה – מקטינה את הסיכון לפתח מחלות כרוניות ומאריכה את תוחלת החיים. אם האמריקנים יתחילו לחשוב על פעילות גופנית כמות שהיא – כל מה שגורם לגוף לזוז – הרי שמיליונים עשויים לשקול שוב את הימנעותם ממנה.

הקורונה מחייבת יצירתיות בניצול הזמן הביתי, והיא עודדה רבים למצוא סוגי פעילויות חדשים מבלי לראות אותם כחלק ממשטר של פעילות גופנית. נתונים שמצטט טיים מלמדים, כי אמריקנים מבלים כיום מחוץ לבתיהם שעה יותר מדי יום מאשר לפני המגיפה. ייתכן שחלק מזה קשור בפשטות להתחממות מזג האוויר, אבל זהו סימן מבטיח לכך שהם מתנועעים יותר – וניתן לקוות שימשיכו בכך גם בשנים הבאות, בחדרי כושר או מחוצה להם.

המגיפה גם עשויה לתת יותר מוטיבציה להתעמל, גם אם זה רק הליכה מסביב לגוש הבניינים. המחיר הכבד שגובה הקורונה מבעלי מחלות רקע, גרם לחלק מהאמריקנים לקחת ביתר רצינות את בריאותם הכללית, והלחץ הכבד של המגיפה מוביל לתשומת לב לבריאות הנפשית. פעילות גופנית טובה לשניהם. השינוי הזה עשוי להיות תמידי.