בחודשי הקיץ יש לנהגי אירופה אויב משותף: הקרוואן ההולנדי. מספר הקרוואנים לנפש במדינה זו היא פי ארבעה מן הממוצע ביבשת, ו-9 מיליון הולנדים – כמעט מחצית מתושבי המדינה – יוצאים בהם לנופש, בעיקר לצפון אירופה. השנה המספר צפוי להיות מחצית בלבד, בגלל הקורונה כמובן. הישארות בבית היא המציאות החדשה, המאיימת על "אזור שֶנְגֶן" – 26 מדינות האיחוד האירופי ביניהן אפשר לנסוע ללא דרכון – כותב אקונומיסט.

העדר הגבולות הוא אחד המרכיבים הבולטים ביותר של האיחוד האירופי, אבל ברגע בו התפשטה הקורונה – הגבולות נסגרו. הנשיא עמנואל מקרון הציג בצורה ברורה את המשמעות האפשרית: "אנחנו מסתכנים במותו של שנגן". יש מקום לדאגה זו – לא כל כך בגלל חופש התנועה, כמו בגלל המשמעות העמוקה יותר של ההסדר.

שנגן הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר של האיחוד האירופי, אך רק שליש מתושבי מדינות אלו בכלל יוצאים לחו"ל מדי שנה; 40% מהם אינם עוזבים אי-פעם את ארצותיהם. אלו שחוצים את הגבול על בסיס קבוע הם מיעוט קטן עוד יותר. רק 2 מיליון מבין 440 מיליון התושבים – בעיקר במדינות כמו סלובקיה ולוקסמבורג – עוברים גבול לצורכי עבודה. שנגן הוא גם הסדר זול למדי: הצבה מחדש של הגבולות תעלה 18-5 מיליארד אירו – שבריר מהתוצר של האיחוד, העומד על 15 טריליון אירו. לשם השוואה: השוק המשותף הגדיל את כלכלת האיחוד ב-9%.

לדעת אקונומיסט, ייתכן שהפטור מביקורת דרכונים כל כך בולט מבחינת פקידי האיחוד, פשוט משום שהם הנהנים העיקריים ממנו. הם נוסעים ללא הרף ברחבי אירופה, לעבודה או לבילוי. לגבולות תמיד הייתה חשיבות יתר בעיני מעצבי האיחוד האירופי, וזה חוזר עד למייסדיו. אלסיד דה-גספרי, קונרד אדנאואר ורוברט שומן – המדינאים מאיטליה, גרמניה וצרפת שמילאו תפקיד מרכזי בהקמת האיחוד – זכו לתהילה מצד שוכני הגבולות בארצותיהם ועשו היסטוריה. אבל זה מוביל לתמונה שגויה של חיי היום-יום מבחינת רוב האירופים.

החשיבות של שנגן נובעת ממה שהוא מצריך יותר מאשר ממה שהוא מעניק. ההתחייבויות שביסודו הן ההופכות את האיחוד האירופי למשהו שמזכיר מדינה, במיוחד בגבול החיצוני של האיזור. כאשר פרצה הקורונה, היה על מדינות האיחוד לקבוע רשימה משותפת של מדינות זרות שאזרחיהן יורשו להיכנס לתחומו; העדר גבולות פנימיים מחייב בקרה הדוקה יותר בגבולות החיצוניים. אירופה למדה זאת היטב במשבר המהגרים של 2015, כאשר מיליון פליטים זרמו אליה מהמזרח התיכון ואפריקה. האיחוד הגיב ביצירת משמר גבול ומשמר חופים, שייכנסו לפעולה בשנה הבאה.

המשמעות הסמלית של העדר דרכונים היא עצומה. מחצית ממדינות האיחוד האירופי התנסו בשלטון סמכותני בדור או שניים האחרונים. מבחינת אזרחים הנתונים לאיום של עריצות, חופש התנועה פירושו גם החופש היקר לעזוב. אם הזכות הזאת נתונה לחסדו של מישהו בגבול, היא איננה ממשית.

בסופו של דבר, סבור אקונומיסט, שנגן הוא תסמין. כאשר האיחוד האירופי בבעיות, כך גם שנגן. הגבולות נשארים פתוחים רק כאשר המדינות בוטחות זו ביכולתה של זו להתמודד עם בעיותיהן הפנימיות – בין אם מדובר בטרור ובין אם במחלה. הצבה מחדש של הגבולות לא תהיה אסון אלא מטרד. כאשר מדינות האיחוד מאפשרות מעבר חופשי, הן מפגינות אמון בשכנותיהן. שיירה של קרוואנים הולנדיים בדרך לצפון צרפת היא סימן לאיחוד במיטבו. תריעו להם לפני שתצפרו.