בסוף השבוע עשה ג'ו ביידן מה שלא עשה איש מקודמיו: הוא הכריז שהטבח בארמנים לפני 100 שנה היה רצח עם. ההכרזה עוררה תגובה נזעמת בטורקיה, שממשלתה מתנגדת מזה שנים לנסיונות חיצוניים לפסוק מה התרחש באותם אירועים עקובים מדם. ראש הממשלה, מוולט קווסוגלו, צייץ: "אין לנו מה ללמוד מאיש על עברנו. אופורטוניזם פוליטי הוא הבגידה הגדולה ביותר בשלום ובצדק". רוב המפלגות, כולל מתנגדיו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, גינו את ההכרזה – מציין וושינגטון פוסט.

הצעד משקף את כוונתו של הממשל החדש להבליט את נושא זכויות האדם, לצד הניסוח המוקפד שמטרתו הייתה להימנע מלהטיל את האשמה על טורקיה המודרנית. הממשלים הקודמים נמנעו מצעד זה, מחשש לפגוע בבעלת הברית במלחמה הקרה ובנאט"ו. פקידים טורקים רבים וכמה מן ההיסטוריונים טוענים שיש לראות את טבח הארמנים כחלק מהתוהו ובוהו של קריסת האימפריה העות'מאנית, כאשר 5 מיליון מאזרחיה מתו בשנים 1922-1914. פרופ' הווארד איינשטט מסביר, כי רצח הארמנים קרוב מדי לרגע המכונן של טורקיה המודרנית, מכדי שהטורקים יוכלו להכיר בו.

אבל אי-אפשר להתעלם מגורלם הייחודי של הארמנים. ב-1913 היו באימפריה 2 מיליון מהם; כעבור כמה שנים נותרו עשירית בלבד מהם, לאחר שכל האחרים גורשו או נרצחו. רפאל למקין, המשפטן היהודי-פולני שטבע בשנת 1943 את הביטוי "ג'נוסייד" (רצח עם), ביסס אותו בין היתר על מה שאירע לארמנים. הוא הגדיר "רצח עם" כ"תוכנית מתואמת של פעולות שונות שמטרתן להרוס את יסודות הקיום הבסיסיים של קבוצות לאומיות, במטרה להשמיד את הקבוצות עצמן".

מחקרים אמריקניים עדכניים הוכיחו בבירור את האופי המתואם של רצח הארמנים הנוצרים, שבכירים באימפריה העותמ'אנית ראו אותם כגיס חמישי במאבק מול רוסיה. הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב באיסטנבול ב-1915 (ומאוחר יותר שר האוצר במלחמת העולם השנייה), דיווח בזמן אמת על מאסרים שרירותיים, עינויים נוראים וגירושים המוניים שיטתיים של הארמנים, המלווים לעיתים קרובות באונס וברצח ההופך לטבח שמטרתו להרוס עם זה. הוא הדגיש, כי מעשים אלו אינם מהווים תגובה לפעולות כלשהן, אלא מכוונים מאיסטנבול בתואנה של צורך צבאי – גם באיזורים בהם אין פעילות צבאית כלשהי.

מדוע ביידן החליט כעת על ההכרה? רק 30 מדינות עשו זאת בצורה רשמית, ורבות אחרות שומרות על שתיקה מופגנת. הרגישות הטורקית מנעה מברק אובמה לממש את הבטחת הבחירות שלו ולהכיר ברצח העם הארמני. אבל כיום יחסי ארה"ב-טורקיה רעילים בהרבה. ממסד מדיניות החוץ והמחוקקים בוושינגטון הקשיחו את עמדתם כלפי ארדואן כרודן-בהתהוות מסוכן ורואים את טורקיה ככבשה השחורה של נאט"ו, מסביר הפוסט.

בשנים הקודמות התנגדו משרדי החוץ וההגנה להגדרת טבח הארמנים כרצח עם. אבל כיום פקידים אמריקנים, במיוחד בפנטגון, רותחים מזעם על ארדואן בשל רכישת מערכות נ"מ S400 רוסיות, שלדבריהם מאיימות על בטחון נאט"ו. בוושינגטון גם סבורים שלארדואן יש פחות מרחב תמרון מאשר בעבר. התחושה הכללית בממשל היא, שארדואן מבין טוב יותר כאשר מדברים אליו בסגנונו של ולדימיר פוטין ולא כאשר מנסים לחבק אותו, מסביר סונר קגפטיי ממכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון. במקביל, אין לו אפשרויות של ממש לפעול בצורה שתרצה את ממשל ביידן, שכן התמיכה בו צונחת ובמצב כזה הוא לא ירופף את דיכוי האופוזיציה והתקשורת.

המחיר הפוליטי מבחינתו של ביידן לא היה גבוה מדי. התדרדרות היחסים בין ארה"ב לטורקיה בשנים האחרונות אפשרה לו לבצע מהלך זה. וכאמור, בחינה מדוקדקת של נוסח ההכרזה מלמד, שביידן הקפיד שלא להפוך את ההיסטוריה לכלי נשק נגד טורקיה המודרנית, למרות היחס השלילי כלפי ארדואן ברחבי וושינגטון.