בעוד כלכלות לאומיות חוזרות לחיים בעקבות הקורונה, ערים נמצאות בפיגור משמעותי. לפני המגיפה הערים נראו בלתי מנוצחות, כאשר הכוח הכלכלי והתרבותי מתרכז יותר ויותר באיזורים מצומצמים. בשנת 2000 שכרו היומי של עובד במרכז לונדון כפול משל מי שעבר בפרברי העיר; בשנת 2019 הוא היה פי שלושה. באותה תקופה צמח שוק העבודה במרכז סידני ב-40% יותר מאשר ביתר חלקי העיר.

בשנת 2011 פרסם אדוארד גלייזר מאוניברסיטת הרווארד את ספרו "נצחון העיר"; ספרו החדש נושא את השם "הישרדות העיר" – מה שמלמד על עוצמת השינוי, מעיר אקונומיסט. היציאה מהאיזורים העירוניים בתחילת המגיפה, אשר נבעה מהחשש מפני הנגיף ורבים סברו שתהיה זמנית, נראית כעת קבועה יותר ומצביעה על שינוי עמוק יותר. האם זוהי סיבה לדאגה?

דרך אחת לבחון את הדופק של הערים ברחבי העולם היא להשתמש באינדיקטורים בזמן אמת לגבי תנועתיות (מוביליות). אקונומיסט יצר "מדד יציאה", המשתמש בנתוני גוגל על ביקורים במרכזי קניות ונופש, תחבורה ציבורית ומקומות עבודה, והמשווה את התנועתיות בין הערים השונות. בארה"ב, בריטניה, צרפת ויפן הפעילות בערים נמוכה משמעותית מאשר ביתר חלקי המדינה. על-פי נתוני פלטפורמת ההזמנות OpenTable ההזמנות למסעדות בערים נמוכות בהשוואה למקומות אחרים. חברת הטכנולוגיה Kastle Systems אומרת שרק חמישית מעובדי המשרדים בסן פרנציסקו נמצאים בבניינים.

לאן עוברת הפעילות שאינה מבוצעת במרכזי הערים? לרבעים האחרים שלהן. מרכז פריז שוקק חיים הרבה פחות מאשר יתר חלקי העיר. דמי השכירות ב-300 האיזורים היקרים ביותר בארה"ב ירדו ב-5% מאז תחילת הקורונה, אך לא השתנו ב-300 האיזורים הבאים – מה שמלמד ששם יש דרישה לשטחים. חברות גדולות כמו סטארבקס מדווחות על מגמות דומות בעסקיהן הפועלים הן במרכזי הערים והן בפרבריהן.

קיימים חילוקי דעות בשאלה האם יש לקדם בברכה את הפיזור הזה של הפעילות הכלכלית, משום שהכלכלנים מודאגים משתי מגמות ארוכות טווח. הראשונה קשורה לתעסוקה: משרדים ריקים ופחות תיירים פירושם פחות עבודה בשכר נמוך כמו בריסטות ונהגי מוניות. השנייה נוגעת לתפוקה: הריכוז של אנשים בשטח קטן מגביר את היצירתיות וההתפתחות הטכנולוגית. קיים חשש שמא בעולם של עבודה מרחוק יהיה קשה יותר ליצור קשרים אישיים ולהחליף רעיונות.

אקונומיסט תוהה האם יש הצדקה לחששות אלו. בתחום התעסוקה יש דווקא מקום לאופטימיות. אין ספק שבעלי השכר הנמוך ייפגעו במיוחד, אבל למשקים יש נטייה להעביר במהירות את המשרות מן הערים למקומות בהם הן נחוצות, וכך התעסוקה בכללותה עולה. התעסוקה בפרברים הבריטיים עלתה ב-2% לעומת אשתקד, למרות שהתעסוקה ירדה במישור הלאומי. גם בארה"ב המשרות נודדות מן הערים הגדולות.

קשה יותר לדעת האם המעבר ממרכזי העיר יפגע בתפוקה. אם אנשים יהיו תקועים בבית כל העת, הם אכן יתקשו לפתח קשרים ולגלות רעיונות. אבל אפילו אם הם יהיו במשרד רק שליש מהזמן – שזהו הממוצע הנוכחי בערי ארה"ב – היצירתיות לא תיפגע כה קשה. עובדי צווארון לבן יוכלו לבצע בבית משימות מינהליות ולנצל את הזמן במשרד לשיתופי פעולה עם חבריהם. יום-יומיים בשבוע של עבודה מהבית אף עשויים להפוך את העובדים ליותר יצרניים, הן בבית והן במשרד. בניגוד למיתונים קודמים, בזמן המגיפה התפוקה בארה"ב דווקא עלתה.

הערים עוד עשויות לחזור למצבן שלפני הקורונה: התיירות עשויה להתאושש והבוסים עשויים לעמוד על שיבת העובדים למשרדים. אבל אפילו אם זה לא יקרה, לא צריך למהר ולהספיד את הערים. ראשי ערים מעבירים את המיקוד שלהם ממשיכת עסקים למשיכת תושבים, ובכך גם להביא לעליית הכנסות העיריות, על-ידי שיפור איכות החיים. כיכר אוקספורד בלונדון ורחוב ג'ורג' באדינבורו עשויים להפוך בקרוב למדרחובים; סן פרנציסקו מתכננת הקלות קבועות בהצבת שולחנות של מסעדות על המדרכות. הקורונה לא תהרוס את הערים, אלא תשנה אותן.