היבולים בשדותיה של בוורלי לונגיד בפיליפינים נבולים, תוצאה ישירה של אביב יבש בשל שינויי האקלים. מי יפצה אותה? הקריאה לפיצוי על נזקי האקלים נשמעת זמן רב מפיהם של פעילים, אך כאשר המצב הולך ומחמיר – הנושא מצוי במחלוקת עמוקה בפסגת האקלים בגלזגו, מדווח וושינגטון פוסט.

בשנה שעברה קבע דוח של הצלב האדום, כי האקלים המחמיר הרג 410,000 בני אדם בעשור הקודם. מחקר אחר מעריך שהנזק למדינות המתפתחות יגיע בסוף העשור הנוכחי ל-580-290 מיליארד דולר בשנה. המימון הנוכחי – המוענק לקורבנות אסונות מכל הסוגים, לאו-דווקא של שינויי האקלים – הוא פחות מעשירית הסכום. תושבי המדינות העניות משלמים את מחיר בחירותיהן של המדינות העשירות: למעלה ממחצית הזיהום היא תוצרת ארה"ב והאיחוד האירופי.

לפני למעלה מעשור הבטיחו המדינות העשירות 100 מיליארד דולר בשנה למדינות העניות להתמודדות עם שינויי האקלים, אבל עדיין לא עמדו בהתחייבותן במלואה. ונכון לעכשיו הן מסרבות להעניק מימון נוסף לפיצוי על הנזק הנוכחי, שלא לדבר על העתידי. עד כה, הכלי הבינלאומי המרכזי לטיפול בהפסדים ובנזקים הוא אתר אינטרנט לשיתוף במידע על סיכוני האקלים. בשנת 2019 הסכימו שורה של מדינות להקים תוכנית לסיוע טכני – אך שנתיים מאוחר יותר אין לה מימון ועובדים.

בהסכם פריז משנת 2015 הסכימו המדינות המפותחות להכיר ב"צורך למנוע, לצמצם ולהתמודד עם ההפסדים והנזקים הנובעים משינויי האקלים". אבל הן התעקשו לכלול בו סעיף נוסף, המדגיש שההסכם אינו יוצר בסיס לאחריות או לפיצוי כלשהם. אפילו מדינות עשירות שבדרך כלל מתגאות בכיס פתוח לסיוע בינלאומי, כמו גרמניה, האפשרות לממן פיצוי על נזקי האקלים התקבלה בספקנות, וממשלתה אומרת שביקשה מ-OECD לבחון את הנושא.

התומכים בתשלום פיצוי טוענים, שיש להפרידו מסוגיות צמצום הפליטה והתאמת המשקים לשינויי האקלים – המטרות הנוכחיות של רוב מימון האקלים. והבעיה אינה רק של מדינות מתפתחות: בשנת 2018 הרסה דליקת קוצים 69 בתים בעיירה אוסטרלית, כחלק מהתארכות עונת השריפות והנזקים הכבדים שהיא גורמת לנפש ולרכוש. אבל המדינות העשירות מסוגלות לסייע במהירות וביד רחבה לנפגעים, כפי שאירע באותה דליקה באוסטרליה ובשטפונות השנה בגרמניה.

אחד הפעילים במדינות המתפתחות אומר לפוסט, כי הדרישה מן המדינות הללו להפחית את פליטת הגזים שלהן בעוד הן סובלות מתוצאות שינויי האקלים, דומה למצב בו אדם שביתו עולה בלהבות מתבקש לתרום למכבי האש. "אם אני הייתי שר האוצר והתושבים שלי סובלים, האם הייתי משקיע בתחנת כוח סולארית? לא", הוא מוסיף. "קודם כל צריך לעזור לאנשים להתאושש ולהבטיח שהם מוכנים לאסונות עתידיים. רק כאשר נוציא פחות על אסונות, נוכל לעמוד ביעדי ההתאמה".

הפעילים רואים כמה סימנים של התקדמות בוועידת גלזגו. בשבוע שעבר הבטיחה סקוטלנד מיליון ליש"ט לקרן המטפלת בנזקים והפסדים – המדינה המתועשת הראשונה העושה זאת. 61 מדינות השותפות לקבוצה הקרויה "High Ambition Coalition" – והכוללת כיום את ארה"ב – פרסמו הצהרה המכירה בצורך להקצות יותר משאבים לנושא. מאות בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה וחברות השקעות התחייבו להסיט טריליוני דולרים מפעילות מזהמת ולהפנות חלק מהם למדינות המתפתחות (ראו קישור משמאל). לדברי הפעילים, אלו צעדים חשובים – אך לא מספיקים.

הבעיה הוחמרה עוד יותר בשל הקורונה, אשר הותירה מדינות מתפתחות רבות שקועות בחובות כבדים וחסרות יכולת לממן את צרכיהן הבסיסיים, שלא לדבר על השקעות בשינויי האקלים – מציין הפוסט. סיוע אמיתי להפסדים ולנזקים יסייע לשקם את האמון בין המדינות, אשר נפגע עוד יותר בשל הפערים העצומים בהתחסנות, אומרת אחת הפעילים.