האם זו ההכשרה הנכונה נגד היורים בבתי הספר

• קתרין שווייט פרשה מה-IFB בשנת 2017 לאחר 20 שנות שירות, במהלכן הקימה וניהלה את תוכנית ההכשרה לתגובה נגד יורים פעילים, בעקבות הטבח בבית הספר סנדי הוק ב-2012. מאמרה בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

לאחר שראיתי את הטרגדיה בבית הספר רוֹבּ בטקסס, אשר התחוללה לאחר מקרי ירי רבים אחרים בשבועות האחרונות, אני תוהה מה פספסתי כאשר התבקשתי להקים את התוכנית של ה-FBI נגד יורים פעילים. האם הצוות שלי התמקד בבעיות הלא-נכונות? האם השתמשתי בתבונה בתקציב שהיה לי כדי למצוא דרכים להציל חיים?

כל ירי נבדק בשלושה מרכיבים: כיצד יכולנו למנוע אותו? האם הגבנו בצורה יעילה ומצילת חיים? כיצד אנו מסייעים לקהילה להתאושש? בשבוע שעבר קבעה הבולשת, כי אשתקד היו 61 מתקפות ירי – לעומת 40 ב-2020 ו-30 ב-2019. אנחנו לא מונעים את האירועים, אבל חשבתי שאולי אנחנו לפחות מגיבים טוב יותר כאשר הם מתרחשים. אבל אם 78 הדקות שחלפו עד שהמשטרה התעמתה עם היורה בטקסס, גם התגובה לא השתפרה.

בשנים הראשונות לאחר הטבח בסנדי הוק הוציא ה-FBI למעלה מ-30 מיליון דולר על שיגור סוכניו למשטרות המקומיות ברחבי המדינה. המטרה הייתה לאמן אותם כיצד להתמודד עם היורים, כדי שיוכלו לעשות זאת בביטחון ולנטרל את האיום. בשנתיים האחרונות היו בבית הספר רוֹבּ לפחות שתי הכשרות להתמודדות עם יורים פעילים, אחד מהם – לפני חודשיים. כללי הפעולה קובעים שעל שוטרים לפעול לנטרל את היורה, אפילו כאשר מדובר בשוטר בודד. אין ספק שזו הגישה הנכונה.

יש להבין מדוע הנהלים לא יושמו בעת הטבח בטקסס. אני בטוחה שרמת ההכשרה שמעניק ה-FBI היא הנכונה, אבל יש לי פחות ביטחון לגבי ביצועה. ייתכן שהשוטרים שהגיעו לבית הספר לא היו ערוכים לעימות שעלול היה להוביל לתוצאות קטלניות. השוטרים חייבים להיות מוכנים מבחינה נפשית לפני שהם מגיעים לזירה, כדי שיוכלו להגיב מיידית.

אימונים חוזרים ונשנים יוצרים את המיומנות והביטחון. תרגילים רחבי היקף אחת למספר שנים הם יקרים יותר ויעילים פחות; המשטרות צריכות להתמקד באימונים קצרים שניתן לסיים בשעות אחדות. על השוטרים לשוחח כיצד יגיבו ולבדוק שהם מצוידים כראוי בתחילת כל משמרת. במקביל, אימונים עלולים להפוך לשגרתיים ולהיתפס בצורה פחות רצינית, והמשטרות חייבות להיות ערות לכך. האם התרגולים נעשים רק כדי לצאת ידי חובה? המפקדים חייבים לומר לשוטרים מה מצופה מהם ולהבין שזה מה שארה"ב דורשת.

יש גם לבחון מחדש כיצד מתודרכים מורים ותלמידים להגיב לאירועי ירי. לאחר סנדי הוק אימץ הממשל הפדרלי את מודל "רוץ, התחבא, הילחם" ולפיו יש לברוח אם ניתן, להסתתר כחלופה שנייה ולהילחם אם אין ברירה. כיום, במקרה הטוב ביותר, בתי הספר משלמים מס שפתיים לחלופה הראשונה. רובם מדריכים את המורים והתלמידים לנעול את הכיתות או להסתתר, אך כמעט ולא כיצד להימלט. בסנדי הוק הצליחו תשעה תלמידי כיתה א' לברוח בעזרת מורתם האמיצה ויקטוריה ליי-סוטו, שנורתה למוות כאשר התייצבה מול הרוצח.

יש לי עדיין סיוטים מסיפוריהם של תלמידים שהתחבאו מתחת לשולחנותיהם, מתוך תקווה בלתי הגיונית שהיורה לא יראה אותם. קשה לשכוח את המחזות של גופות מתחת לשולחנות פלסטיק או בקבוצות ליד הקיר. אמרתי לילדַי שאם מישהו מתקרב אליהם במכונית כאשר הם הולכים, שירוצו הכי מהר והכי רחוק שהם יכולים. אבל עדיין בבתי ספר רבים טועים ומונעים מן התלמידים הדרכה פשוטה זו.

בתי הצעירה היא כעת מורה, שכיתתה בחטיבת הביניים מצויה קרוב לקצה המסדרון עם דלת צדדית. הכיתה מלאה בשולחנות. היא יודעת שרוצחים בבתי ספר מחפשים הזדמנויות להגדיל את מספר הקורבנות. אני מספרת על כך לא כדי למתוח ביקורת על תגובותיהם של מורים במצבי קטלניים, אלא כדי להבהיר עד כמה הכשרה נכונה חיונית להישרדות של מורים ותלמידיהם.

אומרים לנו שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא מהטעויות שלנו. בשנים האחרונות יורד מספר הנפגעים הממוצע באירוע ירי, למרות שמספר האירועים עולה; הדבר מלמד על שיטור טוב יותר ועל מודעות ציבורית גבוהה יותר. ועדיין, קרוב לוודאי שהמשטרה לא תהיה בשטח בדקות הקריטיות הראשונה של מתקפה על בית ספר. עשר שנים אחרי סנדי הוק, אנו חייבים לשאול את עצמנו האם אנחנו מעניקים את ההכשרה המתאימה כדי להעניק הגנה מפני יורים בבתי הספר.