הדרכים לתהום במוסקבה, בייג'ינג וטהרן

מאחורי פלישתו של ולדימיר פוטין לאוקראינה עומדת תפיסת עולם לפיה המערב וארה"ב שוקעים ומפולגים. העולם הגלובלי הופך לרב-קוטבי, כאשר מדינות-תרבויות קמות מחדש ותובעות את מקומן. רוסיה וסין במיוחד מייצגות חלופה הולמת לליברליזם המערבי ומוכנות להתמודד על השפעה עולמית.

המלחמה מתנהלת רע מאוד מבחינת פוטין, אך יש ממש בחלק מן ההנחות שלו – טוען רוס דוטאט, בעל טור בניו-יורק טיימס. הסטירה בפרצוף שנתנה סעודיה לנשיא ג'ו ביידן לאחר שביקש להגדיל את תפוקת הנפט, היא רק הדוגמה האחרונה לכך שהקואליציה האנטי-רוסית היא למעשה קואליציה מערבית, בעוד הודו, סין ומדינות ערב ממלאות תפקיד ציני ומורכב.

בינתיים, האחדות המערבית – למרות שהוא הרבה יותר מרשימה מכפי שצפה פוטין – עדיין מהווה כסות דקה על פני קשיים עמוקים. אחרי הקורונה לא הגיע גל של רצון טוב והפופוליזם עודנו כאן; מאז תחילת המלחמה ספג הממסד האירופי תבוסות בשבדיה, הונגריה ואיטליה. ממשל ביידן והממשלה השמרנית של בריטניה סובלים מחוסר אהדה עמוק. אירופה רק החלה להרגיש את נטל מדיניות האנרגיה התמימה שלה, והמשקים המערביים לכודים בין צעדים המגבירים את האינפלציה לבין צעדים העלולים לגרום מיתון.

אבל כעת אנחנו יודעים משהו שפוטין לא ידע לפני שבעה חודשים: רוסיה איננה מי שיכולה להציב את האתגר, ויומרתה להציב חלופה למערב שקעה בבוץ האוקראיני. ולא רק משטר פוטין מראה סימנים של שקיעת האנטי-ליברליזם. בייג'ינג עדיין נראית הרבה יותר חזקה מאשר מוסקבה, אבל הצלחותיה במאבק בקורונה פינו את מקומן לטירוף של "אפס קורונה" הגובה ממנה מחיר כבד מבית ומחוץ. ואילו אירן, סוג אחר של יריבה למערב הליברלי, נתונה בגל של מחאות שגם אם לא יפילו את המשטר – מזכירות עד כמה הוא שנוא.

2022 היא שנה טובה למדי לטענתו הידועה של פרנסואה פוּקוּיָאמָה מ-1989, ולפיה אין מתחרה אידיאולוגי ממשי לליברליזם המערבי. לליברליזם יש אויבים והסדר העולמי המבוסס עליו מפגין סימנים ברורים של חולשה. אך שאיפה להחליף אותו אינה מספיקה כדי להפיל אותו. מה שאנחנו רואים הוא מערכת העשויה להיחלש באופן ניכר, מבלי שיריביה יוכלו להחליף אותה.

רוסיה היא הפלופ הגדול ביותר והמכוער ביותר; סין היא מקרה מעניין אותו, מנתח דוטאט. תמיד היה ברור שפוטין מצוי ביחסים פרנואידיים עם המערב, ושכמשטר פסבדו-דמוקרטי הוא אינו יריב אמיתי ללגיטימיות שלו. ואילו בעשורים האחרונים נראתה סין כמי שמייצרת משהו יציב יותר ובעל לגיטימציה עצמית, מערכת של מפלגה אחת בה השלטון עובר בצורה חלקה ממנהיג אחד למשנהו, מתנגדת לפולחן אישיות ומובילה התקדמות כלכלית וטכנולוגית מהירה. אולם, השילוב בין שלטון היחיד של שי ג'ינפינג וכשלונותיה הקשים של ממשלתו (בקורונה, בכלכלה וביחסי החוץ) מלמד שסין מתדרדרת לעבר סמכותנות, וששיטת המפלגה האחת שבה וקורסת לרודנות ברגע בו המנהיג הוא איש בינוני.

המהומות באירן מעניינות בדרך אחרת. התנועות המוסלמיות ברחבי העולם קיוו שיוכלו להציע חלופה לליברליזם המערבי בדמות מערכת פוליטית-תרבותית שתוכל לבוא במקומו של הליברליזם החילוני ולא רק תהיה תקועה בעבר. אולם, השילוב של כשלונותיהן, תבוסותיהן ובמקרה האירני גם שחיתותן ונסיגתן, מהוות איתות להוגים מערביים המנסים לדמיין מה יבוא אחרי הליברליזם. הניתוחים הללו יימשכו משום שהליברליזם אכן מצוי במסלול שסופו אינו משמח במיוחד; מי שסבורים שהמלחמה באוקראינה מלמדת על תחיית הליברליזם, לא קלטו זאת – טוען דוטאט. אבל במוסקבה, בייג'ינג וטהרן ניתן לראות היטב שהדרכים האחרות מובילות במהירות לתהום.