המחקר המדעי המקיף ביותר על התועלת שבשימוש במסיכות כאמצעי הגנה נגד מחלות מדבקות – כולל הקורונה – פורסם בשלהי ינואר. טום ג'פרסון, אפידמולוג מאוניברסיטת אוקספורד שעמד בראש צוות החוקרים, אומר שהמסקנות חד-משמעיות: "אין די הוכחות לכך שהמסיכות משנות משהו. נקודה". ומה לגבי מסיכות כמו N-95, המוצגות כמעניקות הגנה משופרת לעומת מסיכות הבד הרגילות? "שום הבדל שהוא", משיב ג'פרסון.
ברט סטיבנס, בעל טור בניו-יורק טיימס, מצטט שאלות נוספות שהוצגו לג'פרסון ואת תשובותיו. מה עם המחקרים ששכנעו את מקבלי ההחלטות לחייב עטיית מסיכות? "הם פעלו על בסיס מחקרים פגומים ובלתי הגיוניים שלא הסתמכו על בדיקות נרחבות". ומה עם השילוב בין מסיכות לבין אמצעי הגנה אחרים, כמו ניקוי הידיים וריחוק חברתי? "אין שום הוכחה שמשהו מזה יוצר הבדל".
האבחנות הללו אינן מצוצות מן האצבע, מציין סטיבנס. ג'פרסון ו-11 עמיתיו ערכו את המחקר עבור Cochrane, מלכ"ר בריטי הנחשב למוביל בעולם בניתוח מידע רפואי. המסקנה מבוססת על 78 מחקרים, כולל שישה בתקופת הקורונה, אשר כללו 610,872 משתתפים במדינות רבות. הן עולות בקנה אחד עם מה שניכר בארה"ב: מצב הקורונה במדינות שלא חייבו מסיכות לא היה גרוע מאשר באלו שחייבו לעטות אותן.
שום מחקר אינו מושלם, המדע לעולם אינו מושלם, והמחקר של ג'פרסון איננו מוכיח שאין תועלת בשימוש נכון במסיכות הנכונות ברמה הפרטנית; ודאי שזכותו של כל אדם להחליט שהוא משתמש בהן. אך כאשר מדובר ברמת האוכלוסייה, המסקנה היא שחיוב המסיכות היה מיותר, ומי שהתנגד לו – צדק. בעולם טוב יותר, מי שתקפו בשצף-קצף את מתנגדי המסיכות היו מודים שטעו.
זה לא יקרה, צופה סטיבנס. מנהלת המרכז לבקרת מחלות (CDC), רושל ולנסקי, העידה בחודש שעבר בקונגרס והציבה סימני שאלה מסביב למחקר זה, בשל העובדה שהוא כולל כאמור רק שישה מחקרים על הקורונה. היא הודיעה, כי ה-CDC לא ישנה את הנחיותיו – גישה המסבירה את חוסר האמון בו.
המשמעויות עמוקות עוד יותר. כאשר אנשים אומרים שהם "סומכים על המדע", הם יוצאים מתוך הנחה שהמדע הוא רציונלי, חסר פניות, פתוח למידע חדש ורגיש לדאגות וסיכונים שמחוצה לו. עוד הם מניחים שהמדענים ענווים, פתוחים לביקורת, כנים לגבי מה שאינם יודעים ומוכנים להודות בטעות. היצמדותו של ה-CDC לחובת המסיכות סותרת את כל ההנחות הללו, וכך הוא הופך את עצמו לסייען של תיאוריות קונספירציה ורופאי אליל.
מלכתחילה לא היה סיכוי שהציות לחובת המסיכות בארה"ב יתקרב ל-100%, או שהאמריקנים ירצו/יוכלו לעטות מסיכות בצורה שתפחית משמעותית את ההדבקה בקורונה. הדבר קשור חלקית להרגלים ולתרבות שלהם, חלקית למגבלות חוקתיות על כוחה של הממשלה, חלקית לטבע האנושי, חלקית להתנגשות בין המסיכות לבין צרכים חברתיים וכלכליים, וחלקית לאופן בו התפתח הנגיף. אבל תהא אשר תהא הסיבה – הדרישה הייתה מטופשת עד כדי סכנה, שכן היא יצרה תחושה מטעה של ביטחון ורשות לחזור לחיי שגרה.
יש עוד מסקנה אחת, מסיים סטיבנס. הצידוק האחרון למסיכות היה שאפילו אם אין הן מועילות – זוהי דרך זולה יחסית והנראית כיעילה לעשות משהו כנגד הנגיף בימים הראשונים של המגיפה. אבל "לעשות משהו" איננו מדע ולא אמור להיות מדיניות ציבורית. היה צריך להאזין לאנשים שהיו אמיצים די הצורך לומר זאת, לא להתייחס אליהם בבוז. הם מן הסתם לא יקבלו את ההתנצלות המגיעה להם, אך לכל הפחות ההוקעה צריכה להיפסק.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
