תפיסות כלכליות של עשרות שנים התהפכו

הייתה סיבה לאופטימיות. בשנות ה-1990 האינפלציה ירדה בעוד התעסוקה, התפוקה והשכר עלו. הסחר העולמי כמעט הוכפל. ההשקעות במדינות המפתחות זינקו. שוקי המניות הרקיעו שחקים. ארגון הסחר העולמי הוקם ב-1995 כדי לאכוף את הכללים, סין הצטרפה אליו כעבור שש שנים והוא חיבר בין 142 מדינות. מזרח אסיה הפכה לבית החרושת של העולם ורשמה צמיחה מדהימה. הכלכלה ייצרה עושר עצום, חילצה מאות מיליונים ממעגל העוני והובילה להתקדמות טכנולוגית מופלאה.

אבל היו גם כשלונות מהממים, מדגיש הטיימס. הגלובליזציה החמירה את משבר האקלים והעמיקה את חוסר השוויון. משרות של מעמד הביניים בעולם העשיר אבדו לטובת כוח עבודה זול במדינות המתפתחות. קובעי המדיניות הותירו לשוק לבדו לקבוע כיצד לחלק את העבודה, הטכנולוגיה וההון, בהנחה שבעקבות זאת יבואו יעילות ושגשוג – ורק לאחר מכן ייסגרו הפערים. חברות יצאו למצוד אחרי עבודה זולה, תוך התעלמות מהגנה על עובדים, השלכות סביבתיות וזכויות דמוקרטיות.

טלוויזיות וטי-שירטס היו זולות מתמיד, אבל ההתייקרות בחינוך, בבריאות ובדיור הוציאה אותם מהישג ידם של רבים. הגירת המשרות הורידה את השכר, יצרה התנגדות להגירה וחיזקה פופוליסטים כמו טראמפ, ויקטור אורבן ומרין לה-פן. מנהיגיהן של המדינות העשירות ביותר לא רצו או לא יכלו לחלק בצורה שוויונית יותר את הנטל והגמול, ולא הצליחו למנוע את האסון הסביבתי.

התברר שהשווקים לבדם אינם יכולים לחלק את הרווחים בצורה הוגנת, לעודד צמיחה במדינות המתפתחות ולבסס מוסדות דמוקרטיים. התפשטות הקשרים הכלכליים בין מדינות לא הגשימה את ההבטחה בדבר רנסנס דמוקרטי. סין הפכה למרוויחה הגדולה ביותר מן השיטה החדשה, מבלי לאמץ עקרונות דמוקרטיים.

התוצאות עלולות להיות הרסניות במדינות המתפתחות. החורבן שגרמה הקורונה והזינוק במחירי המזון והדלק שגרמה המלחמה באוקראינה, יצרו מלכודת של משברי חוב – אשר החמירו עוד יותר בשל הזינוק בריבית. עם זאת, למעגל של חובות וחילוצים יש שורשים עמוקים יותר. על מדינות עניות מופעלים לחצים להסיר את כל המגבלות על תנועות הון פנימה והחוצה, ונטילת הלוואות זרות בידי הממשלות והמגזר העסקי חיונית לקידום התעשיה והתשתיות. אבל חלק מאותן מדינות לא הצליחו ליצור תשואות מספיקות כדי לפרוע את ההלוואות, ואילו אחרות התפתו להשקיע אותן בפרויקטים מפוקפקים; לעיתים הכסף הגיע לחשבונות הבנק של פקידים מושחתים.

מעגל ההמראה-קריסה של אסיה, רוסיה, דרום אמריקה ואיזורים נוספים הותנע במשך שנים מהלוואות חסרות אחריות, בועות נכסים, ניפוח מטבעות וניהול כושל. מלווים פרטיים אשר לא קיבלו בחזרה את כספם, נטשו את אותן ארצות כאשר הן על הקרשים. תוכניות החילוץ של קרן המטבע הבינלאומי אילצו את הממשלות לקצץ בהוצאות – מה שלעיתים קרובות גרם לסבל רב לאוכלוסייה, אשר ספגה פגיעה בסובסידיות, בפנסיות, בחינוך ובבריאות. הקרן עצמה הודתה ב-2016, שמדיניות זו לא עודדה צמיחה אלא העמיקה פערים ובכך פגעה ביכולת המשק להתרחב. מבחינת סין, זו הייתה הזדמנות להציע מודל חילופי ולהפוך למלווה מרכזי למדינות כמו ארגנטינה, מונגוליה, מצרים וסורינאם.

בעוד קריסת בריה"מ סללה את הדרך לדומיננטיות של גישת השוק החופשי, הפלישה הרוסית לאוקראינה פגעה בה קשות – ממשיך הטיימס. הסיפור של הכלכלה העולמית כיום הוא: הגיאו-פוליטיקה גוברת על ההיפר-גלובליזציה. הכשלים בשרשרת האספקה בעת היציאה מן הקורונה חשפו את נקודות התורפה של הכלכלה העולמית המשולבת, והמלחמה הגבירה את נטייתם של קובעי המדיניות לחזק את הייצור המקומי ולהתמקד בשותפי סחר אמינים, גם אם הם קצת יותר יקרים וקצת פחות יעילים.

רשתות כלכליות, מעצם טיבן, יוצרות חוסר שיווי משקל ונקודות לחץ, משום שלמדינות שונות יש יכולות שונות, משאבים שונים ונקודות תורפה שונות. רוסיה ניסתה לנצל את הדומיננטיות שלה בשוק הגז הטבעי כדי ללחוץ על אירופה. ארה"ב ובעלות בריתה ניצלו את שליטתן במערכת הפיננסית כדי ללחוץ על רוסיה. סין נקמה במתחרותיה על-ידי חסימת הכניסה לשוק הענק שלה.

הריכוזיות העצומה של רשתות הייצור והידע בתחום הטכנולוגי יצרה עוד נקודות חיכוך. סין מייצרת 80% מהפאנלים הסולאריים בעולם, וטייוואן – 92% מהמוליכים-למחצה המתקדמים; רוב הסחר העולמי מתנהל בדולרים אמריקניים. המציאות החדשה הזאת משתקפת במדיניותה של ארה"ב: האדריכלית המרכזית של הגלובליזציה והסחר החופשי, מעדיפה כעת הסכמי סחר מצומצמים ואף מעניקה הטבות לתוצרת המקומית.

הטיימס מסכם: בעוד האורתודוקסיה הכלכלית הקודמת ננטשה חלקית, לא ברור מה יחליף אותה. אלתור – זהו שם המשחק כיום. ההנחה היחידה שאפשר להיות די בטוחים לגביה, שהדרך לשגשוג ולקבלת החלטות מושכלת תהפוך למעורפלת עוד יותר.