|
|
|
הזוג מעודד פנה לועדה המיוחדת של מנהלת סל"ע לצורך קבלת פיצוי כמה ראשי נזק שנגרמו להם עקב ההנתקות – בין היתר, אובדן תכולת ביתם עקב הצפה שאירעה במחסן בו אכסנו חפציהם – לאחר שלא יכלו לאכסן חפציהם במחסן שהמדינה העמידה לרשותם שכן מחסן זה עמד בשמש וסיכן את הרכוש שהיה בתוכו, וכן בגין אובדן שווי ביתם. הועדה המיוחדת דחתה את בקשתם.
|
|
|
- העותרים מבקשים תוספת פיצוי בגין ותק - מהו פיצוי בגין ותק? כל אדם מעל לגיל 21 שנים אשר התגורר בישוב שפונה למעלה משלוש שנים יקבל סך של 4800 ש"ח על כל שנת ותק, כאשר פיצוי זה אינו רכושי אלא נועד לפצות על עוגמת הנפש של הנתקות ממקום מוכר. העותר מבקש פיצויים בגין התקופה שבין השנים 1989 – 1984, בגין התקופה שקדמה לנישואיו, שבה היה העותר תלמיד בישיבה בנווה דקלים והתגורר ביישוב. הועדה דחתה החלטתו ומכאן ערעורו. לטענת העותר, הוא החל להתגורר בגוש קטיף בשנת 1984, עת היה תלמיד ישיבה, עזב לשנתיים לרחובות בעקבות לימודי אשתו, אולם שהותם התארכה ברחובות עקב הצורך להיות קרובים לפגייה בבית החולים "קפלן". בראשית שנת 1990 ניגשו למכרז לרכישת בית ביישוב נווה דקלים, זכו בו, אך לא מימשו את זכייתם משום ששמו עיניהם בבית בשכונה חדשה שתוכננה ביישוב. כל העת, לטענתם, היה מרכז חייהם בנווה דקלים. בסופו של יום רכשו העותרים בית בגוף קטיף בשלהי שנת 1990, אולם אף טרם מועד זה עברו להתגורר בגוש קטיף בדיור זמני. לטענת העותרים, אין למנוע הכרה ברצף מגוריהם משנת 1984, חרף הפסקה של שנתיים – עקב לימודי האישה, ממש כפי שאין מנוע הכרה ברצף מגוריהם עקב עזיבת הישוב ל-18 חודשים בעקבות טראומה מפיגוע, בסביבות שנת 2001. העותרים מציינים כי ועדות הזכאות הכירו בכך שתקופת לימודים באוניברסיטה או שירות צבאי, ואף עזיבה זמנית לצורך רפואי, אינם קוטעים את רצף צבירת הותק.
- העותרים מבקשים פיצוי בגין אובדן שווי ביתם - העותרים היו בעלים של שני בתים בנווה דקלים – בית 29 ובית 61. בבית 61 השקיעו העותרים ממון רב שכן עלויות הבניה היו באותה תקופה יקרות מן המקובל, ושווי ביתם כפי שנאמד בחוות דעת פרטית מטעמם עולה ב 400 אלף שקלים מן האומדן שביצעה מנהלת ההנתקות. לא ניתן לבנות בית מגורים חלופי בסכום שקיבלו.
- העותרים מבקשים פיצוי בגין אובדן תכולת ביתם - העותרים נאלצו לאכסן את תכולת ביתם במחסן פרטי היות והמחסן שהעמידה מנהלת ההנתקות עבורם היה בלתי ראוי לשימוש שכן לא היה ממוגז ומאוורר ועלה חשש להשחתת הרכוש. לרוע מזלם אירעה הצפה במחסן וכל רכושם – לרבות רכוש בעל ערך רגשי, הושחת. הם תובעים פיצוי בסך 70 אלף שקלים על אובדן זה.
|
|
|
- מהי הועדה המיוחדת? - בעוד שהועדה הרגילה בודקת את זכאותם של המפונים לפי חוק ההנתקות – הועדה המיוחדת נועדה לבחון את האפשרות ליתן, במצבים מיוחדים, תשלום מיוחד, מחוץ לזה שנקבע בחוק או בנוסף עליו. סעיף 137(ב)(2) לחוק קובע את סמכותה של הוועדה המיוחדת "לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי חוק זה, אם ראתה, מטעמים שתפרט בהחלטתה, כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המבקש מן הצדק לעשות כן". הוועדה המיוחדת הנה כי כן, תפקידה של הוועדה המיוחדת לבחון אם ישנה פגיעה מיוחדת שנפגע אדם כפועל יוצא מן ההתנתקות, אשר אינה זוכה לפיצוי במסגרת הוראות החוק הרגילות על-ידי ועדת הזכאות, ולשם הגשמת תכליותיו של החוק מן הצדק לפצותו עליה. הוועדה המיוחדת מוסמכת לקבוע את שיעור התשלום, אופן התשלום ותנאים לתשלומו לפי שיקול דעתה, וניתן להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטותיה.
- העותרים פנו לערכאה הלא נכונה - ככל שלעותרים טענות כנגד ההכרה בותק שלהם, טענות אלו יש להפנות אל בית משפט השלום ולא לכך נועדה הועדה המיוחדת. לפיכך, אין להדרש לטענות הללו.
- העותרים לא הציגו נימוק מדוע יש להתערב בשיקול דעתה של הועדה המיוחדת- העותרים לא הצביעו על כל פגם בשיקול דעתה של הועדה המיוחדת מדוע יש לפצותם לפנים משורת הדין מעבר לאותו פיצוי מיוחד שכבר קיבלו.
- באשר לדרישת העותרים לתשלום על אובדן שווי הנכס - חוק ההנתקות אפשר לכל בעלי הבתים בגוש קטיף לבחור בין מסלול של שומה פרטנית לבין שומה לפי מיטב האומדן של הרשויות. העותרים בחרו במסלול השומה הקבועה מראש באשר לשני בתים שהיו בבעלותם – בתים 29 ו-61 בנווה דקלים. אם בדיעבד התחרטו העותרים ובחרו במסלול השומה הפרטנית, אין להם להלין אלא על עצמם. במסגרת סמכותה להפעיל את שיקול דעתה הייתה הועדה המיוחדת זכאית לקבוע כי לא ינתן להם פיצוי מיוחד על אובדן שווי הבית, חרף טענת העותרים כי השקיעו בבנייתו ממון רב וכי הפער בין השומה שנערכה לבין השומה האמיתית עולה כדי 400 אלף שקל.
- באשר לדרישת העותרים לקבל פיצוי על רכוש שניזק - עם פינוי היישוב הוצע לעותרים, כמו ליתר תושבי היישוב, לאחסן את חפציהם במכולות שהקצתה המדינה, ללא תשלום, למשך התקופה שעד להשלמת מבנה מגורי העראי שלהם. העותרים בחרו שלא לאחסן את חפציהם כך, במכולות ללא איוורור ומיזוג, מחשש שחפציהם יינזקו אם יישארו בהם במשך כל חודשי הקיץ. הם העדיפו לאחסן את חפציהם במחסן פרטי ולשלם על כך מכיסם. למפרע התברר כי צדקו בבחירה זו, שכן רכושם של מפונים רבים ניזוק מחמת אחסונו הלקוי על- ידי המשיבה. העותרים נאלצו להוסיף ולהחזיק את חפציהם במחסן הפרטי תקופה ארוכה אף יותר מאשר חבריהם, משום שהכנת המבנה העראי לשיכונם התמשכה במיוחד. במהלך התקופה הזו, הנוספת על התקופה שבה איחסנו יתר המשפחות את חפציהם במחסנים, הוצף המחסן הפרטי שבו אוחסנו חפציהם, ורכוש רב - רהיטים, מכשירי חשמל, ספרים, בגדים ועוד - ניזוק ואבד. הנזק נאמד, לגירסת העותרים, על סכום בשיעור הגבוה מ-70,000 ₪. חרף ה"הבנה" שגילו חברי הועדה המיוחדת, הם סברו כי "אין בנסיבות העניין כדי להצדיק מתן תשלום מיוחד לפנים משורת הדין" בגין אובדן רכוש זה.
- בעניין זה הועדה נמנעה מלנמק את החלטתה - עם זאת, הועדה לא נימקה, אף לא בתמצית, את החלטה. העדר ההנמקה בולט במיוחד על רקע המצוקה שנקלעו אליה העותרים שלא באשמתם, על אף היוזמה שנטלו כדי להקטין את נזקיהם. הנמקתו המפורטת של חבר הוועדה, רו"ח ערוסי, שעמדתו הייתה כי יש לקבל את הבקשה, מדגישה אף היא את החלל שבהעדר ההנמקה לדעת הרוב. הלה הסביר את עמדתו כי יש לקבל את הבקשה בהתחשב בכך שהעותרים עשו כל שביכולתם כדי למזער את הנזק לרכושם, תוך נשיאה בנטל הכלכלי הקשור בכך והפעלת שיקול דעת נכון, ובהתחשב במצבם הקשה מבחינה כלכלית ובסבל הרב שהיה מנת חלקם. הוא סבר כי יש לפצותם בסכום של 50,000 ₪. בטענת המדינה ולפיה, העותרים יכולים לתבוע את נזקם מבעל המחסן, אין ממש ואין די.
- ההנתקות היא זו אשר גרמה לפגיעה ברכוש העותרים - "כדעת המיעוט בוועדה, אף אני סבור כי ההתנתקות גרמה לפגיעה ברכושם של העותרים. המכולות שהמשיבה העמידה בשעתו לרשות העותרים ומשפחות אחרות עמדו חשופות לשמש באופן שהציוד שאוחסן בהן עלול היה להינזק. כמסתבר, כך אירע בפועל לגבי ציוד של כמה וכמה מן המפונים. איתרע מזלם של העותרים. שאר כל המשפחות שאיחסנו את תכולת בתיהם באותו מחסן באשקלון פינו את הציוד לקראווילות שקיבלו, מבעוד מועד. העותרים קיבלו את ה"אלמור" למגורים באיחור ביחס לחבריהם. בדיוק בתקופת הפיגור בקבלת ה"אלמור" היה שיטפון במחסן המושכר, וזה גרם נזק כבד לתכולת ביתם של העותרים אשר נותרה אז יחידה במחסן. משנקבע בדעת המיעוט בהחלטת הוועדה כי אין ספק שאיחסון הציוד במחסן מוסדר כדרך שעשו העותרים היה הצעד הנכון לעשותו כדי לשמור על תכולת הבית ולמזער נזקים, ומשגם לפי דעת הרוב היו העותרים כנים בבקשתם בעניין זה, ובהתחשב בשאר נסיבות העניין הכלליות והפרטניות, בהצטברן, דומני כי יש צורך להתערב בהחלטת הוועדה שלא נומקה כדבעי ולתקנה".
- הרכוש שהושחת היה כל רכושם של העותרים - "אזכיר, מדובר בכל הריהוט שהיה בביתם של העותרים: חדר שינה, מיטות, ארונות, פינת אוכל ומזנון. כל מכשירי החשמל: מקרר, תנור, מכונת כביסה, מייבש, מדיח כלים, מחשב, מערבל מזון, מיקרוגל ועוד. צעצועי ילדים וביגוד, כלי בית מעץ, חרס, פלסטיק וברזל. כ-300 ספרי קודש וספרים נוספים. לרכוש שכזה יש בראש ובראשונה משמעות חומרית, אך נודעת לו גם משמעות רגשית. בקשר לעצם אובדנו של הציוד, כאמור, הייתה תמימות דעים בקרב חברי הוועדה על כנות דברי העותרים, כמו גם לגבי הקשיים שהעותרים נאלצו ועודם נאלצים להתמודד עימם".
- מצבם של העותרים קשה מממילא - "על סבל ההתנתקות באופן כללי אין צורך להכביר במילים. לעותרים באופן מיוחד נגרמו קשיים רבים. הם לא התאקלמו מחדש, לא במישור התעסוקתי ולא בדיור של קבע. מצבם הכלכלי קשה (המשפחה מונה 8 נפשות), מצבם החברתי מורכב גם הוא, טראומה קודמת עדיין נותנת במשפחה את אותותיה, וישנן מצוקות רגשיות ואחרות נוספות גם אצל הילדים המצריכות טיפול, השקעה כספית, והתחשבות. מטעמי צנעת הפרט לא ארחיב עוד. אני סבור כי על מנת להשיב לעותרים את רכושם שאבד, ראוי היה לנהוג בהם לפנים משורת הדין, באשר נסיבות עניינם כנ"ל הן מיוחדות וחריגות".
|
|
|
|
לעותרים נפסק פיצוי בסך של 50 אלף ש"ח וזאת בנוסף להוצאות משפט בסך 5000 ש"ח. אם יפוצו בידי בעלי המחסן, ישפו את המדינה.
|
|
|
|
- בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלים
- בפני השופט נועם סולברג
- בשם העותרים: עו"ד משואה טובול
- בשם המדינה: עו,ד מינו אליאסיאן
|
|
אוטונומיה אישית
תפוס כינוי יחודי
