דרושים גבולות ברורים <br>

תרשו לי ניחוש: פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינם של חנין זועבי וברוך מרזל יוקיע את הדברים ואולי אף את המעשים של השניים, ויקבע שלא התגבשה מסה קריטית המצדיקה את הצעד הקיצוני של פסילת מועמדותם לכנסת ה-20. מאחר שהנימוקים יתפרסמו רק בעוד כמה חודשים, אין לנו כרגע אלא לנחש - על סמך ניסיון העבר ועל סמך דבריהם של כמה מן השופטים בדיון בשתי הפסילות.

ייתכן שבצורה אבסורדית, זועבי ומרזל העניקו סיוע הדדי. באולם הייתה תחושה, שפסק הדין בעניינם של השניים יהיה זהה - לא בגלל שהמקרים זהים, אלא כדי לשמור על שוויון ציבורי-פוליטי ולמנוע התססה של ציבור משמעותי (ולא תמיד שומר חוק, בלשון המעטה) ערב הבחירות. לא שזה שיקול של שופטי העליון; הס מלהזכיר. אבל אולי זה קיים איפשהו ברקע ובתת-ההכרה.

השאלה של רובינשטיין

במישור העובדתי, אכן קיים הבדל משמעותי בין זועבי למרזל. דבריה ומעשיה של זועבי נעשו בשנים האחרונות, בהקצנה הולכת וגוברת, שהגיעה לשיא אחד בנוכחותה של סיפון ה"מרמרה", ולשיא נוסף בדבריה לפיהם חוטפי שלושת הנערים אינם טרוריסטים. נגד מרזל, לעומת זאת, ניצבו דברים שאמר בעיקר בשנים עברו ופעילותו בתנועת כך לפני למעלה מעשור. זועבי טענה שדבריה הוצאו מהקשרם; מרזל טען שהוא השתנה. איכשהו, היה יותר קל להאמין לו מאשר לה.

בנוסף לכך, בעניינה של זועבי קיים פסק דין חלוט של אותו בית משפט עליון ואפילו של חלק מאותם שופטים, בראשותה של הנשיאה מרים נאור, ולפיו היא תומכת טרור. "הגדישה את הסאה", אמרה עליה נאור, בהתייחסה לאותה התבטאות בנושא שלושת הנערים, ובראיון בו קראה לפלשתינים שלא לנהל מו"מ עם ישראל אלא להטיל עליה מצור. נכון שאותו פסק דין עסק בהשעייתה של זועבי מפעילות בכנסת ולא בפסילתה מהתמודדות בבחירות - בהחלט שני צעדים שהפער ביניהם עצום. אך בכל זאת, בית המשפט העליון קבע שם מסד עובדתי שעל בסיסו אישר את ההשעיה - וצריך יהיה לראות האם וכיצד גישרו השופטים על הפער בין שתי ההחלטות.

המילה הזאת, "פער", צפויה לבלוט לעינינו כאשר נקרא את הנימוקים. כאמור, ניסיון העבר מאפשר לשער במידה רבה של ודאות, שהשופטים ימתחו ביקורת נוקבת על זועבי ואולי גם על מרזל. הם לא יחסכו במילים בנושא חומרת ההתבטאויות שלה/שלהם, יאמרו כמה הן קשות ומקוממות, יגידו שהן קרובות להצדקת הפסילה - ואז יגידו שלא נחצה הגבול המחייב את הפסילה. ולאור זאת, יהיה מקום להפנות לשמונת שופטי הרוב את שאלתו של שופט המיעוט, אליקים רובינשטיין, לנציגי המדינה: איפה הגבול? איך אתם קובעים אותו? הרי ברור שזועבי תומכת בטרור ומרזל תומך בגזענות, ושכל ההצהרות הנוכחיות הן בבחינת תחפושות לצורכי בחירות.


להשאיר את ההחלטה בידי העליון


ההחלטה בנושא זועבי מציקה במיוחד. הרי כבר היינו בסרט הזה, לפני שנתיים. אז אמר הנשיא אשר גרוניס בדיוק את מה שצפויה להגיד כעת יורשתו: זה קרוב מאוד לפסילה אבל עוד לא. ומאז, הספיקה כאמור זועבי להקצין את התבטאויותיה ומעשיה, ולא נתעייף מלהזכיר שבית המשפט העליון קבע שדבריה מבטאים תמיכה בטרור. אז שוב לאפשר לה להיבחר לכנסת? ושלא יספרו לנו, כפי שאומר היועץ המשפטי, שהבחירה אינה סוף פסוק ושאפשר לפעול נגד ח"כ שעובר את הגבול. תראו מה היה צריך לקרות כדי שזועבי תושעה לשישה חודשים (ברוטו, כולל פגרה); ולהעמיד ח"כ לדין על דבריו - כמעט בלתי אפשרי, בגלל החסינות המהותית.

במילים אחרות: בית המשפט העליון שב ונתן הכשר-בפועל לאמירות שלדברי השופט חנן מלצר (בנושא השעייתה של זועבי) מהוות הפרה של התחייבות הח"כים לשמור אמונים למדינת ישראל. הוא ידגיש שאינו נותן הכשר-להלכה; הוא יביע שאט נפש; הוא יגיד שאו-טו-טו זה לא יתאפשר - ואז יגיע להחלטה מעשית הפוכה.

חשוב ביותר שההחלטה הסופית על מניעת התמודדות לכנסת תהיה בידי בית המשפט העליון, ולא בידי גוף פוליטי כמו ועדת הבחירות המרכזית. התיקון הנחוץ אינו בסמכויות אלא בהגדרות, בקביעה אמפירית יותר וחדה יותר של מהות עילות הפסילה הקיימות בחוק יסוד הכנסת: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". כאן צריך לסתום פרצות המאפשרות לזועבי ודומיה, וגם למרזל ולדומיו, ליהנות מהגנת בית המשפט בנימוק ש"הגבול לא נחצה". אם הגבול מטושטש, צריך לסמן אותו בבירור.

לדמוקרטיה יש זכות למנוע את חסדיה ממי שמשתמשים בהם כדי להרוס אותה. למדינה יש זכות למנוע את חסותה ממי שמשתמשים בה כדי לפעול להשמדתה. כאשר מחבלים מקבלים תמיכה מתוככי בית המחוקקים הישראלי, זה אינו סימן לחוזקה של המדינה אלא לחולשתה; לרצונה לשאת חן במקום להישאר בחיים; להיות יפת נפש תוך סיכון הנפש.