תארו לעצמכם מצב דברים של מדינה הקובעת לסופרים, מה ייכלל ומה לא ייכלל ביצירתם - מבהיל, נכון? תארו לעצמכם מצב דברים הפוך של סופרים, הכוללים ביצירתם,לכאורה, סוג של גמול למי ששירתו אותם, חינם אין כסף, מבלי לתת הדעת, אם חוצים הם בכך גבולות אתיקה והגינות נדרשת, מינימלית - מבהיל, נכון? זהו עניינה של רשימה זו.
האם שכר שחייב, לכאורה, לפחות מהפן המוסרי, סופר לבעל מקצוע שהעניק לו, שירותיו המקצועיים, חינם אין כסף, יכול להיות מתוגמל, ולו רק לכאורה, בחלוקת שבחים לנותן השירות, אגב הזכרת שמו, מקצועו, כישרונותיו וכתובת מקום עיסוקו, בסיפור עצמו? האם יש בכך, לכאורה, חוסר
"ניקיון" של היצירה? יש לזכור ולהזכיר, כי מדובר בסיפור שעליו חלים, ככלל, כללים אסתטיים ואתיים ולא בכתבת פרסומת, המהווה תגמול, לכאורה, בשווה כסף, בדרך של מתן פרסום ושבחים לנותן השירות בסיפור עצמו. היש גבולות לחרותם של הסופר וכלי תקשורת המפרסם יצירה
"ספרותית" שכזו?
ליאוניד פקרובסקי, מוגדר
ב"ויקיפדיה", בזו הלשון: "לאוניד פקרובסקי (נולד בשנת 1947) הוא סופר ישראלי שעלה מברית המועצות וכותב ברוסית. בישראל לא מצא עבודה כמבקר אמנות, ועבד כגנן וחופר קברים בבית הקברות הצבאי בחולון. לאחר מכן עבד בבית דפוס בבת-ים. בשנת 1995 עבר לחברת השמירה, ומאז הוא עובד בה כשומר בחניון של יבואן "דייהטסו" בתל אביב.לאחר עלייתו לישראל החל לכתוב סיפורים קצרים ברוסית".
פקרובסקי מפרסם סיפוריו הקצרים, המתורגמים לעברית במוסף "תרבות וספרות", בעריכת בני ציפר של
"העיתון לאנשים חושבים", הלא הוא
עיתון הארץ. לבני ציפר יש דעה טובה, טובה מאוד מאוד אפילו על אותו ליאוניד פקרובסקי. בראיון שנערך עם ציפר, לפני כמה שנים
בעיתון הארץ, כמובן, מצוטט בני ציפר, בזו הלשון:
"הייחוד של הסיפורים שלו הוא השילוב בין הנשגב לנמוך. כמו בספרות הרוסית הגדולה. מתחיל מדבר בנאלי והופך למשהו בעל ממדים מטאפיזיים. זה משהו חד-פעמי והוא הפך את זה לאמנות. זה הכישרון הגדול שלו. אני מסרב להתייחס לזה כמו אל קוריוז, זו פשוט ספרות טובה והלוואי שהיא תשפיע על הספרות שלנו ותחזיר אותה למקום הזה שבו לא מתעסקים כל הזמן בפסיכולוגיה ובזרם התודעה. הגיבורים של לאוניד הם אנשים כל כך אלמנטריים שהם לא מסוגלים לזה. אין להם את המותרות לשבת ולהרהר בעולמם ולהתלבט במה שהם מרגישים".
לדרך התנהלות
חנופה זו של פקרובסקי נדרשתי
עוד בתאריך 29.3.2015, ברשימתי: "קצת צניעות רבותי" - כאשר במבוא לרשימה זו נכתבו דברים, כדלהלן: " על החנופה היתרה שבה מרח ליאוניד פקרובסקי דמותו של עורך הדין, מ.מ., בסיפור שפרסם במוסף הספרותי של עיתון הארץ, ביום שישי האחרון - עו"ד מיבי מוזר, בשבילכם. לדידנו אנו, מכל קשה עלינו חנופה". באותה רשימה
מלפני חצי שנה בלבד נכתבו על-ידי, דברים, בזו הלשון:
"ובכן, למי שאינו יודע במה דברים אמורים, ושאינו נמנה על קוראי עיתון הארץ מעשה של שגרה, הרי אביא דברים, דבר דבור על אופניו, בפניכם ולא אחסיר מכן ומכם, דבר וחצי דבר. ביום שישי האחרון פורסם במוסף הספרותי של עיתון הארץ, סיפור מאת ליאוניד פקרובסקי שהוכתר בכותרת:
"עורך דין (פורטרט. דיו, נוצה)", שנושאו עורך-דין אחד, שהכותב ציין שמו בסיפור, בראשי-תיבות - מ.מ. כך כתב הוא דברים, בסיפורו אודות עורך-הדין, מ.מ., כדלהלן:
"הירהרתי ממושכות בדמותו של מ.מ. - אחד מעורכי הדין הטובים ביותר בישראל, אם לא הטוב שבהם, בתחום הגנה על
חופש הביטוי וזכויות היוצרים. חשבתי ממה הייתי מתחיל, אילו הייתי מקבל עלי משימה לתאר את אופיו הייחודי, ובאילו אמצעים הייתי בוחר להשתמש. כמובן, הפורטרט צריך להיות מילולי. אבל מילה יכולה להיות ציורית, קורנת בצבעים בוהקים, והיא יכולה להיות תלת ממדית, פלסטית ובעלת צורה עדינה ביותר. אבל אני הייתי בוחר פורטרט גרפי התואם יותר את יכולות הביטוי שלי, פורטרט המשורטט באמצעות דיו ונוצה. זו הטכניקה שבעזרתה אפשר להשיג קו חד במיוחד, שחודר בקלות דרך הקליפה החיצונית של הדמות ויודע לזהות בוודאות מהו עולמה הפנימי ויודע לתאר את עומקיה הפסיכולוגיים".
עוד כתבתי, ברשימתי זו, כי "למי שאינו יודע, כי מ.מ.,
"אחד מעורכי הדין הטובים ביותר בישראל, אם לא הטוב שבהם, בתחום הגנה על חופש הביטוי וזכויות היוצרים", כעדותו האישית של הכותב, ליאוניד פקרובסקי, שאינו עורך-דין במקצועו, אלא רק לקוח מרוצה מאוד של עו"ד מיבי מוזר, וכי נושא הסיפור
הינו עו"ד מיבי מוזר עצמו, טרח כותב הסיפור
"עורך דין (פורטרט, דיו נוצה)" וכתב מעל לסיפור,
הקדשה: "למיבי מוזר", כאשר ציור דיוקנו של עו"ד מיבי מוזר, פרי מכחולו של ערן וולקובסקי, מפורסם בהבלטה מעל לסיפור. נציין רק, כי ליבליך-מוזר, משרד עורכי דין מייצג, באופן שוטף, בבתי-משפט ובהליכים אחרים עיתון הארץ, ועו"ד מיבי מוזר הינו עורך-הדין המוביל והבכיר במשרד עורכי דין זה. עובדות מהותיות וחשובות אלה, לא פורסמו מבחינת השקיפות ועקרון הגילוי הנאות המתבקש - לא בתחילתו של הסיפור, אודות עורך הדין מ"מ,
שהקדיש כותב הסיפור למיבי מוזר, כמו-גם לא בסופו של סיפור זה.
נחזור לסיפור. בסיפור עצמו ממשיך הכותב, מציין וכותב, בלשונו, כי: "ובכן, קיבלתי מההוצאה לאור חוזה להוצאת הספר הראשון שלי. החלטתי להראות אותו לרחל, שאיתה עבדתי שנים רבות, ושאחרי פועלה עקבתי במבט סקרני ומתעניין: לא די בכך שהייתה יפה, חכמה ואינטליגנטית - היו לה גם מין הדרת כבוד נפשית, קשיחות אתית ומשמעת עצמית היוצרות חופש מאוד מיוחד לנשמה: הייחודיות שלו נובעת מכך שקשיחות ומשמעת עצמית הן הגבלות מוסריות המקשות על אנשים רבים, אך לא על רחל. אלו התכונות שעזרו לה לשרת בצה"ל למעלה מעשרים שנה, ולהשתחרר בדרגת רב-סרן. שנות שירותה לוּוּ בחברות עם מוטה גור, שהיה אחד הרמטכ"לים של צה"ל".
וממשיך פקרובסקי זה וכותב, בסיפורו הנ"ל, כי:
"ובכן, הראיתי לרחל את החוזה מהוצאת הספרים. "אל תחתום על כלום", אמרה רחל. "חכה שיחזור לארץ חבר שלי, מ.מ., עורך דין. הוא נמצא עכשיו בסין. תיגש אליו, הוא יעזור לך". כשהתחלתי לברר אצל יודעי דבר מי הוא עורך הדין מ.מ., בעיני חלק מהם הופיע שמץ של בהלה קלה, או כך לפחות היה נדמה לי. אמרו שהוא עורך דין יקר במיוחד, מכיוון שהוא הטוב ביותר בתחומו, וששעת עבודה שלו שווה סכום דמיוני. "אל תדאג", הרגיעה אותי רחל, "מ. לא ייקח ממך אגורה. אלף, אתה חבר שלי. ובית, הוא מאוד אוהב את מה שאתה כותב. "כעבור שבועיים חזר מ.מ. מסין. קבעו לי מועד לפגישה אתו ומסרו לי את מקום הפגישה ואת השעה: נמל תל אביב, עשר בבוקר. ברבע לעשר הגעתי לנמל תל אביב. מצאתי בניין משרדים בעל מבנה אדריכלי מודרני מתוחכם למדי ועליתי לקומה השלישית, בה היה ממוקם משרד עורכי הדין של מ.מ.. ביקשו ממני להמתין. בדיוק בעשר נכנסתי למשרדו של עורך הדין הידוע. מ.מ. הציע לי לשבת. "עברתי על החוזה. הכנסתי כמה תיקונים. אני מאמין שהכל יהיה בסדר". הוא הזיז את החוזה הצדה".
כאן מסיים הכותב, עניין הזכרת תשלום שכר הטרחה וגובהו
(ששילם או אולי לא הוא שילם, כלל וכלל, העניין טושטש על-ידו, בסיפור שכתב הוא), ועובר לדון בדו-שיח אינטלקטואלי ומעמיק, שגורר אותו אליו, עורך-הדין הידוע, היקר במיוחד, שהינו הטוב בתחומו ושאר שפע מילות חנופה שמרעיף הוא על עורך-הדין מ"מ בסיפורו.
ייתכן, שכלל דברי חנופה דביקים אלה, דברי קושט אמת הם, אבל ריח עז ודוחה, בכל הכבוד הראוי, של חנופה שסופר אתי ואסתטי, ומי המבקש ליהנות מאמון הקוראים היה רוחק מהן - מרחק רב".
בערב חג האחרון, בגיליון
"תרבות וספרות" של עיתון הארץ (27.9.15)
"זיכה" אותו פקרובסקי זה, בסיפור נוסף, מפרי עטו ושמו:
"עשר אגורות". לאחר כתיבה מייגעת, אודות משמעותו של ההילך החוקי בישראל, בדמות עשר אגורות, כמו-גם, תיאור חיצוני של מטבע זו, כותב פקרובסקי, דברים, בזו הלשון:
"אני עובד כשומר בלובי הבניין הממוקם
ברחוב דובנוב 10 בתל אביב" (ההגדלה, ההדגשה וההדגשה, בקו אחד, שלי - ח"ש).
בהמשך הסיפור, כותב פקרובסקי, לעניין הבניין,
הממוקם ברחוב דובנוב 10, בתל אביב (זוכרים הכתובת המדויקת?), דברים נוספים,
בהתייחס, לאותו בניין עצמו, כדלהלן:
"בשעה עשר ניגשת לדלפק השמירה שלי אישה לבושה בהידור, כפי שיסתבר בהמשך, היא לא באה לגינקולוג דוקטור דניאל ולא לקליניקה של הקרדיולוגית דוקטור בלה,
אלא למשרד עורכי הדין שמוליק ק' וגיא נ', הממוקם בקומה הראשונה".(ההגדלה, ההדגשה וההדגשה, בקו אחד, שלי - ח"ש).
ובכן, קוראים וקוראות יקרים, אתם זוכרים, כבר, שעניין לנו, בבית,
הממוקם ברחוב דובנוב 10, בתל אביב ועוד זוכרים אתם, כי קיים,
בבית זה, בקומה הראשונה שבו, משרד עורכי הדין שמוליק ק' וגיא נ', נכון? למה זה חשוב לזכור? חכו רגע, עוד מעט תבינו, הכל. אני מבטיח לכם ולכן.
מסתבר שה"ה ליאוניד פקרובסקי, מכר
בכסף עיתון ישראל היום, אותו מגדיר הוא בסיפורו כעיתון "היום", שהובא
לחלוקת חינם, מטעם הבעלים של עיתון זה וגם/או מי מטעמווהוא החליט למוכרו, בעשר אגורות, לנכנסים ויוצאים לבנין, ברחוב דובנוב 10, בתל אביב, בו מעיד הוא על עצמו, עובד הוא כשומר ולטענתו הוא, על תקן הלצה, כאשר הכסף שיצטבר ממכירת עיתוני חינם אלה, יהווה תרומה לרכישת חיתולים למטופליו של בית אבות, בו שהתה אמו של הכותב, טרם פטירתה. לא נלאה אתכם בדברים, סופם של דברים הועמד פקרובסקי זה לדין פלילי, בשלושה אישומים, כעדותו הוא.
הראשון - בגין מכירת בלתי חוקית של סחורה, קרי עיתון ישראל היום, שלא נועד להימכר.
השני - מסחר במקום לא מורשה, במהלך יום עבודה
והשלישי - העלמת מס על הרווחים מהמכירות.
בואו ונקצר בדברים. ה"ה ליאוניד פקרוסקי יצא זכאי מכלל ההאשמות שהואשם בהם, בכתב האישום, שהוגש, לדבריו, נגדו לבית המשפט המחוזי, בתל אביב, לאחר ששכר שירותיו המקצועיים של עו"ד שמוליק ק'. הכותב שואל את עו"ד שמוליק ק' איך הצליח הוא לשאת נאום
מבריק כל כך, שהוא לדבריו:
"כשלעצמו יצירת אמנות", כעדותו הוא על בא-כוחו המוכשר
ומשאיר כר נרחב להמשך דברי חנופה הנוגעים לכישרונו של עו"ד שמוליק ק' המוכשר ולתשובת עורך-הדין לשאלה, המעיד על עצמו, כמובן כי הוא התכונן לתיק בקפידה וכן הלאה מחמאות מסוג שמן הזית הטוב והסמיך שתמיד - תמיד שמחים אנשי מקצוע לטבול בו, לבשם עצמם ולהאדיר תהילתם, קבל עם ועולם. לעניינו אנו החשוב מכל בסיפור חנופה וחנף זה, הינה סיומו שאביאו בפניכם,
כלשונו, ללא כל שינוי שהוא, כדלהלן:
"משטרת ישראל (כלומר, מדינת ישראל) נאלצה לשלם 1500 שקלים. אבל מה זה הסכום הזה בשביל המשטרה? לא יותר מאשר עשר אגורות בשביל נרקומן.
לעומת זאת, עורך הדין היקר שמוליק ק' לא לקח ממני אפילו עשר אגורות". (ההגדלה, ההדגשה וההדגשה, בקו אחד, שלי - ח"ש)
ולמי שעדיין מסוקרנים/מסוקרנות נציין בפניכם, כסוג מסוים של שירות, כי בקומה הראשונה של הבניין, ברחוב דובנוב 10, בתל אביב,
ממוקם משרדם של עורכי-הדין שמוליק קסוטו וגיא נוף. ברשימתי הקודמת, שהתייחסה ל
"סיפור" שכתב פקרובסקי, אודות עו"ד מיבי מוזר,
שלדידי אני הינה כתבת פרסום גרידא, כתבתי דברים, כדלהלן:
"אתה יודע", אמר לי חבר, עורך-דין, הבקי בדיני מיסים. "גם אם לא גבה עו"ד מיבי מוזר מפקרובסקי, שכר טירחת עו"ד, הרי מס הכנסה יכול לתבוע ממנו, תשלום מס הכנסה, בגין הכנסה רעיונית. ומה עם הפרסומת חינם שעשה הוא לו וכתובת משרדו שתיאר - בדיוק רב - בסיפור. זה לא שווה כסף. הרבה - הרבה מאוד כסף?" הוסיף הוא חצי קובע, חצי שואל".
כעת כל שנותר, הוא להוסיף, בצד שמו של עו"ד מיבי מוזר, שמם של עורכי-הדין שמוליק קסוטו וגיא נוף. כל השאר, באשר לפרסומת, תיאורו ומיקומו המדויק של משרד עורכי-הדין והחנופה רבתי, דומה עד זהה בשני "סיפורים" אלה. השאלה הנשאלת הינה, מה מקום ראה עורך המוסף הספרותי של עיתון הארץ, בני ציפר, לכלול שני "סיפורים", אלה במוסף הספרותי שבעריכתו, תחת לפרסם בחלק הפרסומי של העיתון?
גילוי נאות: עו"ד שמואל קסוטו, הינו מי שמונה בידי השופטת המנוחה, טובה סיון להיות מנהל עיזבון בתיק ירושה, בו ייצג כותב שורות אלה, יורשים בעלי עניין בעיזבון זה ונטען על ידו, כי השופטת ועו"ד שמואל קסוטו שיבשו - בכל הכבוד הראוי - הליכי משפט, טיעון שהביא להעמדת כותב שורות אלה לדין משמעתי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
