שכרון התזזית בהנהגת ערביי ישראל

החודשים האחרונים מספרים לנו סיפור חדש. תזזית אחזה בראשי הרשימה המאוחדת. פעילותם בחודשים האחרונים מגיעה לשיאים חדשים של פעילות מתרוצצת בעולם כולו וגם ברשות הפלשתינית.

אחמד טיבי נפגש בארה״ב עם אנשי ממשל בכירים. מה בדיוק נאמר שם בחדרי חדרים? ניסיון להוכיח כי הערבים בישראל פועלים על-פי כללי הפוליטיקלי קורקט, ונאבקים באפרטהייד הישראלי (שמעולם לא היה ולא נברא והוא בגדר עלילת דם)? ואולי כדי לתנות את מר גורלם של הערבים ברשות הפלשתינית? איימן עודה שוקד על קידום תנועת החרם נגד המדינה בה הוא מכהן כחבר כנסת, ואילו חברי הכנסת של בל"ד ז"ל, זחלקאה, גטאס וזועבי הלכו אל משפחת מחבלים שם הם עמדו דקה דומיה לעילוי נשמות השהידים.

בצדק הזכיר ראש הממשלה כי רק במדינת ישראל יכולים אנשי פרלמנט לעמוד דקה דומיה לזכר מחבלים רוצחים - תחי הדמוקרטיה הטוטאלית. "האם בבריטניה יכול להתקיים מצב בו אנשי פרלמנט יעמדו דקה דומיה לזכרו של ג׳ון הג׳יהאדיסט?" שאל רה"מ.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הורה עכשיו למשטרה לפתוח באיסוף נתונים נגד הח"כים הערבים שביקרו את משפחות המחבלים ועודדו אותם. אולם בל נשלה את עצמנו. מכאן רחוקה מאוד הדרך עד להעמדתם לדין, בוודאי לא על פגיעה בביטחון המדינה.
הח"כים האלה לא פעלו על-פי ספר הטקסים הפלשתיני, משום שאין מוצר כזה. אבל הם כן פעלו, כנראה שוב על-פי יעוץ ישראלי עלום שם (בינתיים), ואימצו את הטקס הישראלי המקובל. עמידת דומיה לזכר החללים. עוד מעט וגם יאמרו קדיש ליד קברותיהם... הם אולי שברו בכך כלל מוסכם בין כל הצדדים בסכסוך, האוסר על ג'סטות מעין אלו, אבל הכלל הזה, משנשבר נשבר. ועתה מצפות לנו עוד פרובוקציות המצויות בארסנל ההתגרויות שלהם. כן. מצויות שם יש עוד הפתעות רבות.

מרחב רעיוני

טועים אנשים בקרבנו הסבורים שהפרובוקציות האמורות הן פרובוקציות לשעה. כאלה השלופות מן המותן. הן לא. יש אסטרטגיה במהלכים הללו. היא מחשבת את דרכה לעבר הרשות הפלשתינית ובשיתוף פעולה עמה כשהכוונה היא ליצור רצף של מושגים אחודים בקרב ערביי 48 ובקרב ערביי 67. יצירת רצף ומרחב רעיוני אחד לשתי הישויות האלה. כשלב במאבק לחיסול ישראל. כשהשנאה הטוטאלית לישראל תלכד את המרחב לכדי ישות ערבית אחת, שהמשותף לכל חלקיה הוא השנאה מחד והרצון להתלכד מאידך. עכשיו יבואו גם יבואו שלבים נוספים. דרישות ליצירת רצף טריטוריאלי, הכשרת האירידנטה של הגליל וחבלי ארץ נוספים ובקצרה שינוי טריטוריאלי עמוק, ולמעשה ביתור מדינת ישראל. כשלב בדרך לחיסולה.

קשה להגדיר היום כיצד יכולות ממשלות ישראל, זו הנוכחית וכמובן אלו שלעתיד לבוא, להלחם בתוכנית ההולכת ונרקמת לנגד עינינו, העבר מלמד כי כל תנועה הנסמכת על שלושה אדנים: על "חופש הביטוי", על התקשורת, או לפחות חלקים גדולים ממנה, על הבג"ץ, בכבודו ובעצמו, מפגינה את חוסר היכולת של המערכת (ובעיקר בגלל הגיבוי של בג״צ), לפגוע בה בדרכים שונות. כך אנו רואים את הקושי לנקוט כנגדם, אפילו בצעד קטן, כמו הרחקה מהכנסת לזמן קצוב. כל אלו מיצרים מצב חדש במהותו, מצב שבו הציונות תיסוג לאחור שלב אחרי שלב עד שתכלה מלהיות כוח מנהיג ומוביל. השאלה אם תיווצר כאן תגובת שרשרת איננה טעונה הוכחה. כבר הוכח שחולשה גוררת חולשה. היא מעודדת את הקיצוניים שבקרב ערביי ישראל ומדכאת את המתונים שביניהם. אלה ואלה יפעלו במזרח התיכון כמו במזרח התיכון: מפחדים להזדהות עם מדינה שנתפסת כחלשה ואולי אף כתופעה חולפת.

אפשרויות הפעולה שכנגד הן רבות. נחוצים דמיון ותעוזה כדי להפעילן. נזכיר רק שתיים: מצויה בגליל תנועה של נוצרים הטוענים שהם ארמים ולא ערבים. יש לטענה הזו ביסוס היסטורי. הם רוצים להיספח אל עם ישראל בדרכים רבות כמו שירות בצבא. מרכז פעולה זו בכשרון רב, האב גבריאל נדאף. אולם עזרה ממשלתית משמעותית אין הוא מקבל, זולת הכרה שהכיר שר הפנים לשעבר, גדעון סער, בזכותם להרשם כארמים ולא כערבים, בתעודות הזיהוי שלהם.

ראשי ערים במגזר הערבי הביעו לא אחת את התנגדותם לקו המיליטנטי שמובילים ראשי המאוחדת. גם כאן לא נעשה שום ניסיון ארגוני משמעותי, ללכד אותם לכדי כוח פוליטי אמיתי.