השופט: הרשם טארק חסנין, בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים

המועד: יום ראשון, 18.1.2016, שעה 10:15

הנושא: הוכחות


פלשתיני שעבד במלון המלך דוד הגיש תביעה נגד המלון, ומהר מאוד יתברר שמי שמוכן הכי טוב באולם הוא הרשם טארק חסנין. הוא מוכן הרבה יותר טוב מעורכת הדין של התובע, המייצגת משרד שכבר הגיש שורה של תביעות דומות נגד רשת מלונות דן, וגם יותר מעורכת הדין של דן שהתכוננה הרבה יותר טוב מאשר חברתה.

ההכנה המעולה של חסנין באה לידי ביטוי בערך דקה אחרי שנכנסתי לאולמו. "מה רוצים מהמלון? סיים ב-2010, מה נזכרים אחרי ארבע שנים?", הוא שואל מיד ומתחיל להיכנס לפרטים. אחרי שנציגת המלון מעדכנת שהתובע ירד מהתביעה להפרשי פיצויים, חסנין מגיב: "רק שתנוח דעתך: אפילו אם לא, לקחתי 12 חודשים, הוא עבד 1,900 שעות, חילקתי ל-12 ולכן אין יתרה".

ההכנה של חסנין באה לידי ביטוי לא רק בפרטי התיק, אלא גם ברמת המקרו. הוא מקריא את צו ההרחבה של ענף המלונאות ומראה לנציגת התובע שהמלון יצא ידי חובתו בכך שנתן לעובד כרטיס חופשי-חודשי. לטענתה, הצו הכללי מיטיב יותר עם העובד, אך חסנין מסביר לה בנחת מה שהייתה חייבת לדעת: "אבל שימי לב: זה צו כללי וזה צו ספציפי. כשיש צו ספציפי, פועלים לפי הצו הספציפי ולא לפי הצו הכללי. מה שאת אומרת נכון אם יש הוראת חוק ויש צו ספציפי שגורע". עורכת הדין: "גם כשזה מרע עם התובע?". חסנין צוחק: "לא הייתי אומר שזה מרע".


כתוב "שער הברחים"


כעת מבקש חסנין לברר היכן בכלל גר העובד והאם הוא זכאי להחזר נסיעות. הוא בודק את טופס הקליטה של העובד במלון, וכאשר עורכות הדין משוחחות ביניהן הוא מבקש: "תשתפו אותי גם". חסנין פונה לתובע: "מה זה שער הפרחים? אתה יודע עברית? תעמוד. כמה זה רחוק מהבית מלון? תעזוב את ה'אבל'. כמה זה רחוק מבית המלון? שם התגוררת?". האיש טוען שהתגורר בכפר פלשתיני. "אז למה רשמת את זה [כתובת בשער הפרחים] באישור של הבטיחות?" - והאיש טוען שאינו זוכר.

חסנין קופץ לרגע ללשכה כדי להביא את צו ההרחבה הכללי, שאותו הדפיס בנוסח המעודכן שלו, ובינתיים עורכת הדין של המלון משתפת את נציגיו ברושם שלה - הזהה לשלי: "עשה שיעורי בית, חישב. מדהים". חסנין חוזר ומסביר לעורכת הדין של התובע: "יש פה כמה וכמה דברים. אחד: יש לנו צו ספציפי שאת מתעלמת ממנו. שתיים: יש כתובת שהוא מציין. שלוש: הצו שמדבר על הצורך ביותר מאוטובוס אחד". חסנין שם לב שבטופס המלון כתוב "שער הברחים" ולא "הפרחים" - מה שמלמד שהכותב היה ערבי ולא אחד מאנשי המלון.

כעת מסתכל חסנין במפה המציינת את כפר מגוריו של התובע ושם לב שעליו לעבור את מחסום קלנדיה - עובדה שתכף יחזור אליה. אבל בינתיים הוא מקשה: "איפה היה כל הזמן? למה לא אמר להם [למלון] שהוא משלם יותר [לנסיעות]?". חסנין מעיין במסמכים, אבל שם לב כאשר נציגת התובע מצטטת פסק דין מבית הדין הארצי לעבודה - ומגיב מיד: "הוא לא רלוונטי", מה שמלמד שהוא מכיר היטב גם את הפסיקה. כאשר עורכות הדין מתווכחות ביניהן, חסנין קוטע את הוויכוח כדי לברר את העובדות בשאלות ממוקדות היטב, ורוצה לדעת כיצד הגיע העובד מכפרו למחסום.

כעת נכנסים לפרטים של תלושי השכר. חסנין מבקש את דוח השעות, קורא אותו בעיון רב ומסמן לעצמו את הנתונים החשובים. חסנין נכנס לכל פרט, למשל: מתי יום המנוחה של העובד בהיותו מוסלמי ובאיזה יום מתחיל שבוע העבודה שלו. "בסוף הוא קיבל הכל", מגיע חסנין למסקנה ועושה לנציגת התובע פרצוף של "אז מה את רוצה". עורכת הדין של המלון לא מתאפקת: "זו תביעה חמישית מאותו משרד של עובדי מלונות דן עם אותה טבלה, ואנחנו אף פעם לא מבינים איך זה מחושב ונאלצים להגיע לבית הדין".


"אני לא ארשה זאת כך"


חסנין ממשיך במפגן המרשים. כאשר נציגת התובע טוענת שחסרה שעה בחישוב, הוא משיב: "אני לא מבין. הטבלה שבכתב התביעה לא משקפת את החישוב הנכון. עו"ד שושן, אני לא ארשה זאת כך. את לוקחת כל חודש - מסתבר שהוא שולם". מסקנתו ברורה: "זהו, סיימנו. מה עושים עם התיק? בית הדין מציע למחוק את התביעה, כל צד ישא בהוצאותיו".

חסנין שואל את העובד האם להסביר לו בעברית או בערבית, הלה אומר שלא משנה לו, וחסנין אומר מדוע אין בסיס לתביעה. "פיצויי פיטורים - היום למדנו שאין, חזרתם בכם מהרכיב הזה. יש לנו שעות נוספות ונסיעות. ניתוח מהיר - מסתבר ששולמו שעות נוספות על האגורה. עכשיו נשאר הנסיעות. אדוני אומר ששילם שישה שקלים נוספים; לא הוגשה שום קבלה. אני הייתי מציע לאדוני למחוק את התביעה".

עורכת הדין ממשיכה להתווכח, חסנין מסביר מדוע היא אינה צודקת לגבי החופשי-חודשי ורוצה לחתוך: "ההצעה בעינה עומדת. כן - כן. לא - נלך להוכחות. אדוני צריך למחוק את התביעה לכאורה. אני מדגיש את המילה 'לכאורה', בית הדין עדיין פתוח לשכנוע, אבל לכאורה אין קייס". הוא מסביר לתובע בערבית ומציע הפסקה של כמה דקות כדי שיוכל להתייעץ עם עורכת דינו.

עורכת הדין ממשיכה להתווכח על הנסיעות, וחסנין מנסה להתקדם: "יש הסכמה על ערכי מטרד כלשהם?", הוא שואל את נציגי המלון. התשובה שלילית: "זו כבר תביעה שלישית מאותו משרד על ערכי מטרד". לחסנין נמאס מהוויכוח ומודיע שהוא קובע את התיק להוכחות, אבל לא על אמת:

"כמה עדים יש לגבירתי?", הוא שואל את עורכת דינו של התובע. "ועל מה, על הנסיעות? הוא יביא את בעלי הרכבים הללו ששילם להם? יש הרבה הוכחות שהוא צריך לעמוד בהן". היא ממשיכה להסתמך על פסק דינו של בית הדין הארצי, אבל כבר ראינו שחסנין אינו השופט המתאים לוויכוח כזה: "זה לא רלוונטי. שם דובר על רכב פרטי. צריך להוכיח הוצאה בפועל, שהוציא בפועל. את מתעלמת מההסכם הספציפי של ענף המלונאות, מהסכם ההעסקה שלו, מהדיווח שלו שהוא גר כמה מטרים מהמלון". לבסוף עורכת הדין מבקשת ומקבלת שבוע לתשובה על הצעת המחיקה.


השורה התחתונה: נדיר לראות שופט שמוכן בצורה כל כך מושלמת לתיק, ושאת הפרטים הנחוצים האחרים לומד על המקום תוך כדי הדיון. השליטה הזאת מאפשרת לו לחתוך במהירות וביעילות, תוך שמירה על אווירה עניינית ונעימה.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.