מדוע דווקא מחמוד דרוויש בפסטיבל קולנוע

בשנת 2002 כשכיבד אותי המשורר, נתן זך, בנוכחותו, בערב השקת ספר שיריי השביעי "דובדבנים בשמש", פנה הוא לקהל ואמר: "כדי לא להביך אתכם אני לא אעשה הצבעה ואשאל מי מכם קרא בשנים האחרונות ספר שירה" (הדברים מופיעים במלואם, ב"פייסבוק" שלי). כמי ששירה היא מהות חייו, נזכרתי בדברים, על-רקע המהומה שהתחוללה בטקס "פרסי אופיר", כששרת התרבות, מירי רגב, נטשה האולם, ביצוע אמנותי לשירו של המשורר, מחמוד דרוויש, בידי השחקנים והראפרים, תאמר נאפר ויוסי צברי.

אין חולק על כך שמחמוד דרוויש הוא ענק שירה, בקנה מידה עולמי. די לקרוא ספר השירים: "מחמוד דרוויש - חמישים
שנות שירה". בהוצאת הספרים "קשב", שתרגם פרופ' ראובן שניר, שהינו פרופ' לספרות ערבית באוניברסיטת חיפה
וחתן פרס טשרניחוסקי לתרגום לשנת 2014, כדי להיווכח בכך. שניר צירף לתרגומי שיריו של דרוויש מסת מבוא נרחבת ומעמיקה, בה פרש הוא, באופן מרתק, מסכת חייו ויצירתו של המשורר המוכשר על ריבוי פניה הקיומיים, הלאומיים והפואטיים. כן. כן. אין חולק על כך, כי מחמוד דרוויש, שהינו המשורר הלאומי הפלשתיני, הינו משורר ענק, ככל שינסו, מי שינסו, להמעיט ולהכחיש ערכה השירי והאוניברסאלי של יצירתו הפואטית.

עם זאת, דווקא בשל העובדה שמחמוד דרוויש, הינו המשורר הלאומי הפלשתיני, אין להתעלם מהעובדה, כי משורר לאומי פלשתיני זה, כתב גם שירה לאומנית, אנטי ציונית ואנטי יהודית. בשנת 1988 פרסם דרוויש שירו: "הפוסח על המילים", בו קרא ליהודה לצאת מפלשתין הכבושה ולקחת עמם - בצאתם מפלשתין הכבושה - גם מתיהם עמם.

עיתון מעריב פרסם, בשנת 1998 תרגום שירו "אתם העוברים בים המילים", המסתיים בשורות אלה:
"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכל"

על-רקע עובדת היותו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלשתיני ועל-רקע כתיבת ופרסום שירי המחאה הלאומניים, האנטי יהודים והאנטי ציונים שלו, ברור לחלוטין שלא היה כל מקום לבצע ביצוע אמנותי לשיר של מחמוד דרוויש, דווקא בערב המוקדש לחלוקת פרסים, בתחום הקולנוע ובנוכחות של שרת התרבות, מירי רגב, המייצגת אג'נדה הפוכה, לחלוטין, לזו של דרוויש וזאת בלשון המעטה בלבד.

מה ציפו מארגני טקס "פרסי אופיר" שמירי רגב, תעשה כדי להניח דעתם, בשם הנימוס, האיפוק, הסובלנות והתרבותיות, הנדרשת ממנה כשרה? שתשב, בשקט, עד תום המופע, המבוסס על שיר של מחמוד דרוויש. בסיום תמחה כפיים בסגנון: "כפיים, כפיים", הייחודי שלה? אתם לא חושבים שהגזמתם קצת? למה אסור למירי רגב לעזוב האולם, באמצע השיר, במחאה על כך, שהכריחו אותה להקשיב לביצוע לשיר של משורר לאומן-פלשתיני, בטקס שאינו מוקדש, כלל וכלל, לשיריו ואינו קשור לחלוקת פרסים, בתחום הקולנוע, שאליו הוזמנה היא?

בכל הכבוד הראוי לדעתה של ד"ר אילנה דיין-אורבך, שהגישה פרס בטקס חלוקת פרסים זה שאמרה - בעקבות יציאתה של מירי רגב, מהאולם כי: "אתם לא מחליטים מה הסיפור שנספר וכשרוחות רעות מנשבות אנחנו נצלם אותם ונספר. כשסכנה מרחפת זו לא רק שעת העיתונאי אלא שעת המתעד". למה יש למארגני טקס "פרס אופיר", לכפות על שרת התרבות לשמוע ביצוע אמנותי לשיר של מחמוד דרוויש, בערב המוקדש לחלוקת פרסים בתחום הקולנוע? למה הטעו את מירי רגב ולא אמרו לה ומראש שיבוצע ביצוע אמנותי לשיר של מחמוד דרוויש בטקס שהוקדש לחלוקת פרסים, בתחום הקולנוע? למה הציבו לה מלכודת כזו? אולי אם היו מיידעים אותה מראש, בדבר הכוונה לבצע ביצוע אמנותי לשיר של מחמוד דרוויש, היא לא הייתה מגיעה, לטקס חלוקת פרסים זה?

קיימת מידה מרובה של צביעות ביחס הממסד האמנותי בארץ, להתנהלות הפוליטית של מירי רגב ולרצונה להשליט תפיסת עולמה, בתחומי התרבות בארץ, כשרת התרבות וכמי החולשת על תקציבי התרבות. למה היה מותר לשר החינוך, יוסי שריד, לנסות ולכלול שניים משירי דרוויש בתוכנית הלימודים התיכונית? בישראל של 2016 ותחת שלטון הליכוד! פורסמו שמונה ספרים של דרוויש והתקיים ערב למלאת 75 שנה להולדתו. איש לא מנע קיום אירועים אלה. בשונה מהנאצים ימ"ש וזכרם, לא שרף השלטון ספריו של דרוויש. למרות שדרוויש צורף למועצה הלאומית הפלשתינית, כאחד מנציגי ערביי ישראל ובשל כך נאסר עליו לשוב לישראל, הרי הותר לו - בשנת 1995 - לשוב ארצה כדי להשתתף בהלווית הסופר, אמיל חביבי, ולשהות כאן ארבעה ימים במהלכם התגורר גם ברמאללה.

למה אסור למירי רגב לומר המשפטים: "אני רוצה להסביר מדוע יצאתי במהלך הטקס" וכן כי: "יש לי סבלנות לאחר אבל אין לי סבלנות לדרוויש ולמי שרוצה לחסל את עם ישראל" . למה לא היה לקהל "התרבותי", שהורכב מאמנים ושחקנים הסבלנות להאזין לדברי שרת התרבות עד תום והוא הגיב לדבריה, בקריאות בוז וחלק ממנו אף קם, במהלך השמעת הדברים, בהפגנתיות? האם אין מכיר קהל זה האמרה המיוחסת ובטעות לוולטר, שנאמרה בידי אוולין ביאטריס הול, לפיה: "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם".