58% מהלבנים תמכו בדונלד טראמפ, 88% מהאפרו-אמריקנים תמכו בהילרי קלינטון. 53% מהגברים תמכו בטראמפ, 54% מהנשים תמכו בקלינטון. 51% מבעלי השכלה תיכונית תמכו בטראמפ, 58% מבעלי תואר שני ומעלה תמכו בקלינטון.

אלו הם כמה מהפילוחים הבולטים הראשוניים של הבחירות לנשיאות, והם מלמדים בצורה הכי ברורה על כך שארה"ב היא ארץ מפולגת לאורך ולרוחב: בגזע, במגדר, במצב הכלכלי. הדיבורים על אחדות הם נחמדים מאוד, אבל מאחוריהם לא עומד שום דבר. אם כבר, אזי הפוליטיקאים האמריקנים – כמו עמיתיהם בכל העולם – רק מקצינים את הפלגנות, כי היא משרתת אותם.

זו מדינה בה שוטרים לבנים יורים בשחורים רק בגלל שהם שחורים. זו מדינה בה שיעור האסירים שאינם לבנים גדול פי כמה מחלקם באוכלוסייה. זו מדינה שהעומד בראשה החל מעוד חודשיים הציע סינון על בסיס דתי. זו מדינה בה נשיא שחור ראשון היה סיבה לחגיגה. זו מדינה בה אישה מעולם לא הייתה נשיאה או סגנית נשיא. וכל זה – במדינה שעם הקמתה הכריזה: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחרות ולרדיפת האושר".

משהו בעייתי מאוד מחלחל בחברה האמריקנית, והבחירות השבוע רק הקצינו אותו עוד יותר. אימפריות נהרסות לרוב מבפנים, בשל חוסר צדק והעדר שוויון. ארה"ב נראית כהולכת באותה דרך שסופה אבדון.

שאלה ששמעתי שוב ושוב: איך זה יכול להיות, שבין 320 מיליון אמריקנים, לא נמצאו שני מועמדים יותר ראויים מאשר קלינטון וטראמפ? איך זה שהדמוקרטיה החזקה בעולם הציבה בפני תושביה את הבחירה – אם נקצין קצת – בין נוכלת לבין משוגע? איך זה שמועמדים הרבה יותר ראויים במפלגה הרפובליקנית נשרו בצידי הדרך? איך זה שהמפלגה הדמוקרטית לא הצליחה להציב מול קלינטון מתמודד יותר רציני מאשר ברני סנדרס?

אין לי תשובה של ממש. דומה, שמדובר בבעיית מנהיגות גלובלית. תראו את תרזה מיי; זו היורשת הראויה של מרגרט תאצ'ר? או פרנסואה הולנד: זה האיש שהייתם מצפים שיעמוד בראש צרפת? וגם אצלנו: בנימין נתניהו מנצח שוב ושוב, בין היתר משום שלא מתייצב מולו שום מועמד רציני. האנשים הטובים והראויים נמצאים בעיקר בעולם העסקים, ולא רק משום ששם עושים הרבה יותר כסף, אלא משום שהעולם הפוליטי מגעיל אותם. והאמת – הם צודקים. תככנות, ערמומיות, שקרים, הבטחות שווא – אלו הם כלי עבודתו של הפוליטיקאי. אז למה שמישהו ראוי ייכנס לזה? שלא לדבר על הגיהנום שיעבירו אותו בבדיקות אין-סופיות של ניגודי עניינים ועל ההשמצות שיצוצו נגדו.

ביל גייטס היה יכול לזכות בנשיאות ארה"ב בהליכה, ואצלנו יש לא מעט אנשי עסקים שהיו יכולים להיות ראשי ממשלה מצוינים. אבל הם לא רוצים לשמוע על זה. הם תורמים לחברה את כספם ואת זמנם ואת שמם – אך רק במישור הצדקה. התוצאה היא, שהמגזר העסקי בכל מקום מנוהל הרבה יותר מאשר המגזר הממשלתי – וההשלכות ברורות וניכרות לעין כל.

אני לא מצליח להבין את החיוך הרחב של הילרי קלינטון בנאום התבוסה שלה. הרי ספגת עכשיו את המכה הקשה ביותר בחייך. החלום הגדול ביותר שלך התנפץ בצורה משפילה, כאשר היית במרחק נגיעה ממימושו. איש לא מאמין לרגע שיש לך מצב רוח למשהו שמזכיר את תחילתו של חיוך. אז למה למרוח אותו בצורה מזויפת?

מצד שני, טראמפ כמעט ולא חייך בנאום הניצחון שלו – וגם את זה אני לא מבין. הרי זכית עכשיו בתפקיד החשוב ביותר בעולם, נגד כל הסיכויים. השלמת בהצלחה מסע בלתי יאמן של 16 חודשים, בו התגברת על מכשולים שהיו מחסלים כל מועמד אחר. נכון, אתה מתחיל להרגיש את כובד האחריות – אבל תשתחרר לרגע, תן חיוך, תחשוף את רגשותיך.

שני האירועים הקטנים הללו מתקשרים לבעיית המנהיגות. מנהיגים מפחדים להיראות כבני אדם, על רגשותיהם וחולשותיהם. לכן הם גם מתקשים מאוד להתנצל על טעויות ומעדיפים להתחפר בהן. זה בולט במיוחד במקרה של קלינטון, כאשר כאמור אין שום סיכוי שהחיוך הזה היה אמיתי. אחת הבעיות המרכזיות שלה הייתה הקור ששידרה, ההרגשה שהיא לא באמת מתקרבת לבני אדם. הפגנת רגשות מזויפים רק מחזקת את הרושם הזה, ואולי נותנת בדיעבד את אחת הסיבות להפסד שלה.

טימור ורמש מתאר, בספרו הסאטירי "הוא חזר", כיצד אדולף היטלר מתעורר בגרמניה של היום והופך בעזרת התקשורת – הבטוחה שמדובר בחקיין מצוין – לדמות פוליטית מרכזית. כמו כל סאטירה טובה, מאחורי השכבה הראשונה של הצחוק יש בספר הזה מקום למחשבה ודאגה: האם בעידן הפייסבוק והטוויטר, יכול לקום שוב מנהיג כמו היטלר?

מובן שאין כל מקום להשוואה בין היטלר לטראמפ. פשוט נזכרתי בספר הזה לנוכח התקפותיו של טראמפ על התקשורת – שהיא אשר יצרה אותו. התקשורת הסתערה בהתלהבות על נאומיו הפרובוקטיביים של טראמפ בתחילת התמודדותו, משום שראתה בהם קוריוז שמפיג את השעמום של בחירות מקדימות מייגעות ושגרתיות. ראיתי הערכה לפיה פרסום החינם שקיבל טראמפ היה שווה 3 מיליארד דולר. זה כמובן נתן לו דחיפה עצומה על חשבון יתר המתמודדים במפלגתו, וגם בקמפיין הארצי הוא המשיך באותה דרך וקיבל את אותה חשיפה.

המקרה הזה מייצג שאלה רחבה יותר: האם לדווח על דברי נאצה? האם לתת במה לשקרים? מצד אחד, התקשורת איננה צנזור. מצד שני, התקשורת לא אמורה להיות ראש קטן. בארה"ב ההתלבטות הזאת איננה קיימת, בגלל הפרשנות הסופר-רחבה לעקרונות חופש הביטוי וחופש העיתונות. אבל כאשר רואים את התוצאה, ראוי לחשוב עליה וכיצד להתמודד איתה.

אני לא חוזר בי ממילה אחת שכתבתי על האופן בו סיקר ישראל היום את הבחירות בארה"ב. זה שטראמפ ניצח, לא הופך בדיעבד את הדיווחים השקריים של העיתון לאמיתיים ולא ממיר את ההטיה שלו באוביקטיביות. שיהיה ברור: לישראל היום לא היו נתונים או אינדיקציות שונים מאלו של כל אמצעי התקשורת, הוא לא ערך סקרים משלו ואין לו שום יתרון על פני ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט או CNN. הוא עשה מה שהבעלים ציוו עליו, נקודה.

ישראל היום נקט בקו ברור – שזו זכותו – אבל עשה זאת בלי להצהיר עליו. עיתונים גדולים בארה"ב מאמצים מועמד זה או אחר, מודיעים על כך ואז כל אחד יודע מה עומד מאחורי מה שהם מפרסמים. וכאמור, התמיכה בטראמפ לא הייתה פרי החלטה מערכתית, אלא תוצאה של הנחתה מצד שלדון אדלסון, שגם תרם 100 מיליון דולר לטראמפ ולמועמדים דמוקרטיים אחרים.

כל זה עוד איכשהו היה נסבל, אלמלא הייתה ההטיה באה לידי ביטוי בדיווחים שקריים. דעה – בהחלט: בפרשנויות, במאמרים. אבל לא בניסוח הכותרות, לא בבחירת העובדות שיובאו בפני הקוראים, לא בהעלמת פרטים לא נוחים, לא בפברוק של נתונים, לא בהוצאת דברים מהקשרם. את כל אלו עשה ישראל היום על בסיס יום-יומי, וכאמור – בלי שום שיקול דעת מערכתי ובלי שיהיה לו שום מידע להתבסס עליו. ואת זה עושה עיתון המצהיר שאחד מעקרונותיו הוא לומר את האמת. טוב, אז גם ההצהרה הזאת איננה אמת.

אני כמעט בטוח שיימצא מי שיקום עלי ויטען שגם אני עשיתי בסיקור הבחירות את אותם חטאים בהם אני מאשים את ישראל היום. איך אני יודע? כי דברים כאלו כבר נכתבו עלי בשבועות האחרונות בתגוביות לידיעות ולמאמרים בנושא הבחירות.

כדי שלא תחשבו שאני מתחמק, אומר רק זאת: לא נכון. לא הסתרתי את דעתי ולפיה קלינטון פחות גרועה מטראמפ, אבל עשיתי זאת במאמרים ולא בדיווחים חדשותיים. כתבתי גם על גילויים נגד קלינטון, אבל מה לעשות שהיו הרבה יותר כאלו נגד טראמפ. כתבתי גם על תחזיות בעד טראמפ, אבל מה לעשות שהיו הרבה יותר כאלו בעד קלינטון.

נחזור לעניין התגוביות. אני קורא אותן מתוך עניין (וגם משום שלפעמים יש שם הערות חכמות), ואף פעם לא נתקלתי בכזה רפש כמו זה שנשפך עלי סביב הבחירות. אני לא מתרגש ואני לא נעלב; יש לי מספיק ניסיון. יותר מסקרנת אותי העובדה שנמצאו טוקבקיסטים שתקפו אותי תוך כמה דקות על כל פרסום שנראה כמצדד בקלינטון או מתנגד לטראמפ, והם נאלמו דום במקרים ההפוכים. וכאמור, הלשון הייתה גסה במיוחד – אפילו בקני המידה של מגיבים מן הימין על ענייניה של ישראל.

מה פשר ההתנפלות הזאת בגלל נושא שמתרחש במרחק של 10,000 ק"מ מכאן? מן הסתם יש גולשים שזה באמת אכפת להם. אך התחושה שלי היא, שלא כל התגוביות היו אותנטיות, אלא שהיו מגיבים שקיבלו תשלום או תמריץ אחר ממחנה טראמפ כדי להגיב. אני לומד את זה ממהירות התגובות, מהאופי שלהן, מהאייטמים להן נוספו ומריבוי הקישוריות בהם למידע אינטרנטי תומך-טראמפ ומתנגד-קלינטון. זה לא שאני מחזיק מעצמי כל כך חשוב שטראמפ יתעסק אתי; ממש לא. אבל אולי הקמפיין שלו החזיק טוקבקיסטים כאלו ברחבי העולם, משום שבכל מדינה יש לפחות כמה רבבות מצביעים-בפוטנציה. אולי.