חלוצים מדעת או חלוצים בעל כורחם? <br>

העלייה וחיי היום-יום

אילנה רוזן בחנה את השפעת הנגב המדברי על מתיישביו הראשונים באמצעות הרומן הראשון של יונת ואלכסנדר סנד (ממייסדי מצפה אילתה-רביבים בשנת 1943) שפורסם בשנת 1951. וכך כתבה: "אדמה ללא צל מורכב מפרקים קצרם שמתארים בשפה יום-יומית, שיחית, ובלתי דרמטית את מכשולי היום-יום של חלוצים שבאמצע שנות הארבעים קשרו את חייהם עם הנגב הבלתי נושב".

הספר אדמה ללא צל, הכתוב בנוסח רב קולי (פוליפוני), מנקודת מבטו של "מספר יודע-כל" המתאר את גיבוריו בגוף שלישי. רוזן אף השוותה בין הנוסח הראשון שפורסם לבין המהדורה האחרונה שלו שביניהן הפרידו חמישים שנה. מהקטע המצוטט בספרה עולה שמתיישבי אילתה-רביבים אינם עשויים בתחום הרעיוני ממקשה אחת.

הסופרים נתנו ביטוי לעימות בין הצעירים הרווקים לבין בעלי המשפחות וכן לעימות בין יוצאי מזרח אירופה "הגלותיים" לבין הצברים והפלמ"חניקים. הגורם המאיים על שלוות המקום - "השיטפונות", הופך לגורם מעצב את אופיה של החבורה. אריה, צעיר משכיל הבולט בחבורה, לומד בשקדנות את צמחית הנגב, מעצב יחסים של כבוד הדדי עם הבדואים וממתן את יחסם והפתעתם "למצפה" שקם לפתע מול עיניהם ובלשון מעורבת של גלות וצבריות הוא קובע אידיאולוגית: "בנגב מוכרחים להיאחז, אין חוכמות".

באותה מידה ניתן ביטוי ברומן לתחושה שמתיישבי "המצפה" הופקרו על-ידי אלה ששלחום למשימה והחיים במרכז הארץ: הקק"ל, הסוכנות היהודית וראשי מפלגתם. בקטע על "סיפור כשלון קליטת ייחורי האשל" מודגשת היטב הפטרונות ששידרו המוסדות (מדריכי הקק"ל והסוכנות) כלפי חברי אילתה-רביבים שנתפסו כ"חסרי השכלה כלכלית-חקלאית", וכפועלים המקבלים שכר על ביצוע הניסיונות החקלאיים בעוד שהחבורה ראתה עצמה בונה קיבוץ של קבע בנגב וכבר מחכה ליום שהמשפחות תצטרפנה אליהם. הקטע מסתיים במשפט: "הברז נוזל והאשל גדל. אין חוכמות" ובכך מרמזת האמירה על השגיאות המקצועיות של המדריכים החקלאיים בעת נטיעת הייחורים בה הסתפקו בעת הנטיעה בבקבוק מים אחד לעץ.

התימנים של מרכז הארץ הם הבדואים בנגב

המתיישבים הראשונים ביקשו להבין את אורח החיים הבדואי ואף לחקותו. כמה שורות מהספר ידגימו זאת: "בדואי נתקרב ובא, שיקע קצובות רגליים יחפות, חרוכות בעפר התחוח והמלובן. חמור שצבעו מין זיהום נסרח אחריו באיטיות מטומטמת וקשקוש בפחים הקשורים בשקיים הקשורים מעל גבו. אחריהם קרטעה אישה נמוכת קומה, עטופה שחור ואבק....שלום- קרא אריה. - אהלן וסהלן ומית אל אלף מרחבה. - אבן ערב-הפגין הבדואי את השתוממותו. הרי שבני דוד אנחנו - אריה נהנה כי שובחה שפתו - ומולדת משותפת לנו. לא תמנע ממני מים? כאות נפשך, קח. הבדואי ניגש לטפל בברז....- יה חוואג'ה, אין מים היום?

בהמשך בא קטע (שהושמט במהדורת 2001) ובו תאור רכישת השפה והמנהגים של בני המזרח על-ידי אריה; קודם במושבה ליד רחובות במפגש עם התימנים ועכשיו עם הבדואים כשהוא רושם הכול במחברת. אחד החברים צחק ממאמצים פטתיים אלו וכינה את אריה התימני יאקהבלאנד. המפגש עם הבדואי הזכיר מפגש תנכ"י בין האבות המייסדים של עם ישראל ובין אנשי המקום. זוג הסופרים הציג את הבדואי במבט רומנטי-אוריינטאליסטי כפי שמביטים ביצור אקזוטי-מדברי. אריה, בניגוד לחבורה, מסתכל על השכן אחרת, מנסה להתקרב אליו וללמוד ממנו את רזי המדבר וזוכה בסוף להזמנה לאוהלו.

תפוח אדמה ענק מחבר בין גבעות טוסקנה לאילתה-רביבים

יואל דה מלאך, (חלוץ צעיר יוצא איטליה) מי שביצע והיה אחראי להניסיונות החקלאיים באדמות רביבים, כתב בזיכרונותיו על "תפוח אדמה יוצא דופן" שגדל ברביבים ושינה את מהלך ההיסטוריה. הסיפור מדגים את תפישת הגשמת הציונות בנגב באמצעות הניסיונות החקלאיים: "מתחת לשיח החמישי, גדל תפוח אדמה אחד בלבד, גדול, בלתי רגיל, ענק ואימתני כמעט. ....מאז עברו 50 שנה ואינני חדל מלהצטער שבזמנו לא שקלתי אותו, אך בטוחני שהוא שקל קילו ויותר".

משה (שרתוק) שרת שהיה בדרכו למצרים וחנה ברביבים, ביקש את התפוח כדי להציגו בפני האנגלים "כשגריר הטוב ביותר של הציונות". שרתוק הציגו גם בפני חיילי הבריגאדה המופתעים ואמר להם שתפוחים כאלה שגדלו בעסלוג', מוכיחים כי נמצא בנגב מקום לאלפי היהודים הניצולים באירופה שיתפרנסו מנחקלאות. עלילות תפוח האדמה לא תמו ובכל מפגש בו נכח שרת השתמש האחרון בו כנימוק הטוב ביותר למסירת הנגב בידי היהודים.

כך היה בעת שנאם בפני אנשי הגדוד העברי במצרים, בפני חיילות ה-ATS ובפני ועידות ומפגשים עם ראשי הצבא הבריטי. התפוח אף הפליג לרומא והוצג בפני הורי יואל דה-מלאך ובפירנצה בפני אחיו ואחיותיו שזכו לבסוף לסעודת מלכים מבישולו. בסיפור מודגש המוטיב המלווה את ספרו: הניצולים מהשואה והחלוצים בישראל, קשורים להמשך חייהם בהצלחת ההתיישבות והחקלאות החלוצית בנגב.

שכנים בשערי הנגב

על הסיפורים בספרו של אריה אפרת ("מוכתר" קיבוץ דורות) כתבה: "..וכך הוא פורש באופן סיפורי, נרטיבי, ארכיון ממשי ווירטואלי בעת ובעונה אחת...מבטא אפרת בספרו מוחשית את הממד המרחבי, המקומי או "האדמתי" של הקיבוץ לצד הממד ההיסטורי הסיפורי, האנושי, והאישי שלו".

רוזן מדגימה זאת בסיפור על המאבק על חלקת קרקע (8 דונם) ללא כל ערך חקלאי בין הקיבוץ לבין השבט הבדואי השכן: סיפר אפרת: "יצאנו לחרוש את פיסת הקרקע הזאת, בעצם יותר כדי להוכיח את בעלותנו עליה מאשר כדי להוציא ממנה יבול. ואז הופיע המון זועם ומנע מאתנו את החריש...אולם, במפת המקרקעין שמסרה לנו הקק"ל הייתה החלקה מסומנת כשלנו...התברר ללא ספק כי שמונת הדונמים נרכשו עבורנו, ולשם הוכחה, נמסר לנו העתק הקושאן - אישור רישום (הקרקע הזו) בספר האחוזה (בטאבו)".

חרף החלטת אפרת לחרוש את החלקה, סירבו הבדואים לקבל את תקיפות המסמך, טענו שלא קיבלו תשלום עבור מכירתה ונשכבו לפני הטרקטור. עוד שנייה והיה נשפך דם. שני הצדדים ידעו כי לעולם יהיו שכנים אך אף צד לא מוכן היה לוותר על כבודו. "כמוכתר המשק" וכמבין היטב את המנטאליות הבדואית, החליט אפרת עם חברי דורות, להפוך החלקה למגרש כדורגל ומגרש שעשועים משותף לבדואים ולקיבוץ. מסקנתו של אפרת הייתה: "ידידות איננה נקנית בכסף". עקב הנסיבות ומתוך אמונה אידיאולוגית עיצבו חברי הקיבוץ "דו-קיום" של אמת עם השכנים.

השמלה הסגולה ובן זכר

"מוכתר קיבוץ נירים" בני מיטיב, שעלה עם חבריו על הקרקע במסגרת 11 הנקודות (מוצאי יום כיפור, 1946), ידע למצוא מסילות לליבם של הבדואים השכנים. כחניך תנועת השומר הצעיר, האמון על "כבוד האדם", שוויון ערך האדם ועל חיים של "דו-קיום" עם המיעוט הערבי והבדווי בארץ, הרבה להתארח באוהלי קידר.

בסיפור הבא (מתוך הספר "סיפורו של גבול") מובלט הפער בין החלוץ לבין הבדואי ומנהגיו המסורתיים: "...כשקמנו ללכת, פרש גו'מעה את השמלה הסגולה שקנה, הסתכל בה ארוכות בטרם שב וקיפל אותה. "שמלה יפה" אמרתי לו. "לאשתך יהיה היום יום חג והיא תשמח מאוד כשתלבש אותה". "מה פתאום" השיב לי גו'מעה. "אינני מתכוון כלל לתת לה היום את השמלה. אתלה את השמלה באהל כדי שתסתכל ותקנא. רק שתלד לי בן זכר תזכה בה". מיטיב מסיים את הקטע ב"הפי-אנד"- לאחר כשנה, נולד לגומעה בן זכר ואשתו זכתה כמובן בשמלה הסגולה. הכירה לכבוד הבן הנילוד ארכה שבעה ימים ולא היה מאושר יותר מג'ומעה שכונה מעתה בכבוד רב: אבו-חסן.

הקריאה בזיכרונות וותיקי המושבים בנגב מראה כי בהשוואה לספרות התיעודית של וותיקי הקיבוצים, התמודדו במושבים עם בעיות ואתגרים המשכיים לאלה שעמדו בפני חברי הקיבוצים ובאותו זמן גם דומים לאלה של מתיישבי עיירות הפיתוח וחבל לכיש, שהוקמו בעשור הראשון למדינה. מאבקם של וותיקי הקיבוצים בהשגת מקור מים, אמצעי קיום וביטחון הותמרו אצל וותיקי המושבים בהלם ההגעה למקום שאין בו דבר, שומם ונטוש, והמאבקים עוברים לדיונים סוערים על גורל המקום בשיחות במושב או בהתרסה מול המוסדות המיישבים. המפגש עם הבדואים בשנות הארבעים הוחלף עתה, בראשית שנות החמישים, במפגש עם "המסתנן הערבי" ותחושת הפחד בלילות ובכבישים אפפה את חיי המושב. מספר רפאל נחום ממושב חצב: "פרשה מיוחדת הייתה השמירה. המסתננים לא הוקירו

רגליהם מביקורים תכופים בישובים...החברים שפעמיים-שלוש בשבוע צריכים היו לצאת לשמירה היו עייפים מאוד אחר יום עבודה מפרך בטוריה או בעשיית בלוקים. האנשים לא היו רגילים לעבודה...אנשי כפרינו היו ספרים וחנוונים, מתווכים ו"כלי קודש"...גם הידיעה בשימוש בנשק לא עמדה על רמה כל כך גבוהה...חיפשו דרכים איך להתחמק משמירה. המציאו פתקים שהם חולי "רבמטיזם"... או מחלות אחרות ועומס השמירה נפל על מעטים. הצבא סייע ולבסוף גייס את החברים למילואים שם למדנו...את השימוש בנשק ומשמעת צבאית. אט אט היינו לאזרחים היודעים את חובתם גם בענייני ביטחון". מניתוח מעמיק של טקסטים ממושבים רבים מתקבלת תמונה של הדגשת אתוס הלמידה, ההסתגלות, ההנחלה והבנייה של "האדם המושבי החדש". אתוסים אלה ניתן למצוא בספריהם של שלמה ישי, "מטונסיה למושב גילת בנגב"; הנ"ל, "תמרורי דרך בקליטת העולים בהתיישבות"; אברהם אוזן, "שברתי שבעה קלשונים" בתוך (רובין עורך), "דרכי למושב"; סלע (עורך), "מרחבים שלנו"; דניאל בן סימון, "עסקה אפילה" ועוד ועוד.

בסיפורי הוותיקים משדרות, נתיבות ואופקים הדגישה רוזן את אלמנט הפרת ההבטחה של המוסדות שהם (העולים) יובלו למרכז הארץ וצפונה ליד משפחותיהם שעלו קודם לכן; הדרך הארוכה וההיטלטלות עם תינוקות ללא אוכל ותנאים; ההגעה "לשום מקום" בלילה; המרד במשאית שמנהיגיו קראו לא לרדת לאהלים/פחונים שהמתינו להם (כמובן ללא חשמל ומים); ההסתגלות הארוכה והכואבת לעבודה פיסית-חקלאית וההשלמה עם החיים בעיירה עד כדי גאווה ברבות השנים ביש הגדול שנוצר.

יהושע אזולאי, יליד מרוקו התראיין: "הגענו הנה (לנתיבות) במאי 1956. באוניה לא אמרו לנו לאן ישלחו אותנו...ביקשתי מהפקידים לשלוח אותנו למקום קרוב לבני משפחתנו שישבו כבר במגדל העמק, בקריית טבעון, וקריית שמונה אבל כפי שאומרים סידרו אותנו...יצאנו מחיפה בשעה שבע בבוקר במשאית ישנה והגענו הנה ב 4 אחה"צ, הנהג אפילו לא ידע לאן להביא אותנו.

איש לא שמע עדיין על מעברת "עזתה". ....המשפחות האחרות ירדו (מהמשאית) אבל אני סירבתי לרדת ודרשתי להחזיר אותנו לשער עלייה...ישבנו במשאית עד 1030 בלילה...בשעה 11 בלילה נכנענו וירדנו. למחרת פתחתי את החלון ונבהלתי למראה עיני. כיצד נבלה את חג השבועות במדבר הזה?...הילדים קיבלו מיד דלקת עיניים מהאבק ורצתי למרפאת בית הגדי להביא תרופות." רחל אוליאל משדרות סיפרה: "בחיפה ביקשנו להיות קרובים לירושלים...ואמרו לנו ששדרות קרובה מאוד (לירושלים) וגם לא רחוקה מחיפה. הנסיעה במשאית התמשכה כמובן...הצפיפות הייתה איומה עם שני ילדים קטנים ותינוקות בזרועות האימהות...בלילה הגענו לשדרות.

קיבלנו צריף עם שני חדרים...מים ושירותים בחוץ. הבטיחו חשמל בעוד חודש אולי חודשיים, אבל זה לקח שנתיים. מסביב לצריפים היה קוצים ושממה. פחדנו מפני המסתננים שהסתובבו אז באזור...לחם הגיע כל יום אבל לא בשעות קבועות, ומי שלא היה נוכח באותה שעה במושב, נשאר ללא לחם. היינו חייבים להגיע מוקדם בבוקר, לחכות בתור במשך שעות, לפעמים בגשם, עד שהגיעה המשאית.

הירקות היחידים שחילקו היו כרוב וחצילים. מחוץ לארץ הבאתי זרעי ירקות ופרחים ובמשך שש שנים גידלתי כמעט את כל הירקות בשביל המשפחה". אליהו אבוטבול, יליד מרוקו מאופקים מראה את כשלון ההסבה לחקלאות: "הייתי אז בן 42 אבל הסכמתי לעבוד בכל עבודה אפילו גופנית קשה. התחלתי...בבניין. השכר היה ארבע לירות ליום שכר טוב יחסית. בסוף כבר לא היה לי כוח ופתחתי חנות מכולת בבית בשנת 1958". בשנים שלאחר מכן עבר למרכז המסחרי וכל בני המשפחה השתלבו בעבודה במכולת.

במבט על, סיכמה רוזן את המחקר בתובנה כי ניתן לסווג את משמעות הסיפורים לפי זמן כתיבתם, סוג היישוב של המספר וזאת במסגרת הסוגה (הז'אנר) הייחודית. כך למשל קטעי התיעוד של הקיבוצים הראשונים שהוקמו בנגב החל משנת 1939 (נגבה) ועד קום המדינה, הסוגה העיקרית בו כתבו מסווגת כספרי זיכרונות אישיים, ומגוון הנושאים עליהם כתבו כלל את מפגשו של החלוץ הצעיר עם הטבע הפראי (איתני הטבע) ועם יושבי המדבר מאז ומקדם - הבדואים.

הסוגה העיקרית של התיעוד בכתב של המושבים שהוקמו בדרום החל משנת 1949 - הינה רשימות אישיות שאוגדו ופורסמו בספרי יובל כלל ארציים ובספרי יובל אזוריים. הנושאים הבולטים בסוגה זאת היו - מפגש מאכזב של עולים-מהגרים מארצות שונות עם המציאות הישראלית הביורוקרטית, ועם ההכרח הקשה מנשוא (לפעמים בחירה), להפך מסוחרים לעובדי אדמה.

הספרות התיעודית של ותיקי עיירות הפיתוח מצויה בתיעוד באמצעות ראיונות בעל פה עם הוותיקים (שכמעט לא כתבו ספרים וזיכרונות) והסוגה עסקה בעבודה החקלאית בקיבוצים ובמפעלים האזוריים, בקשיי ההסבה לפועלי תעשיה חקלאית וביחסים המורכבים עם קיבוצי ומושבי הסביבה. רוזן ניתחה את משמעות התיעוד האישי בתבונה, בשיטתיות ומתוך רצון להציג את היש הגדול שתרמה כל קבוצה לנגב: וותיקי הקיבוצים ציירו עצמם לא פעם כבוקרים ציוניים, וותיקי המושבים מצטיירים בתיעוד כראשי שבטים קדמונים ובו בזמן מתחדשים תוך שינוי משחק הכוחות במשפחה ובמושב ואנשי עיירות הפיתוח המתוארים כעמלנים, ידועי נדודים ותלאות יהיו לימים מייסדי הערים החדשות.

הערים הללו פוזרו בנגב על-פי תוכניתו של האדריכל אריה שרון, שאומצה על-ידי בן-גוריון, הסוכנות היהודית והקק"ל. מרכיביה וחזונה של התוכנית היו - פיזור האוכלוסייה, הגנה על הגבולות החדשים, אספקת מזון טרי לעצמם ולמדינה, ובניית אורח חיים חדש שכונה: כור ההיתוך".