מי הציל את הנגב

בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, עוד לפני הכרזת המדינה, היה מצבה של ההתיישבות המועטה בנגב, דרומה לקו ניצנים-נגבה, קשה ביותר. בנגב היו אז 25 יישובים וכמעט כולם קטנים ואף זעירים. ב-14 היישובים שהיו מדרום לכביש עזה באר-שבע היו כ-400 נפש, כלומר כ-20 עד 30 איש בנקודה - כמות לוחמים מועטת שלא הייתה יכולה לעמוד מול התקפה של כוחות סדירים. על-מנת לחזק את היישובים נשלחה לנגב פלוגת פלמ"ח (שגדלה עד סד"כ של גדוד) בפיקודו של משה נצר חבר קיבוץ רמת יוחנן ומפקדו של הגדוד השני בפלמ"ח מנובמבר 1947.

המשימות שעמדו בפני המתיישבים והפלמ"חניקים היו - שמירה על הרכוש, שמירה על תנועה חופשית בדרכים והצטרפות לכוחות השומרים על הנחת קו המים. הבריטים חששו לגורל היישובים היהודיים ובדצמבר 1947 הציע המושל הצבאי של מחוז עזה ומפקד החטיבה הבריטית שהחזיקה את הנגב בריגדיר נילסון למוסדות היישוב - לפנות את 14 הנקודות הקטנות צפונה.

"מוכתר" קיבוץ נגבה, מיכאל הנגבי ויו"ר ועד הגוש הודיע לבריטים כי על דעת המוסדות הלאומיים אף יישוב לא יתפנה. יו"ר הנהלת הסוכנות בן-גוריון חשש אף הוא לגורל הנגב במיוחד לאור העובדה שבתחילת דצמבר נפלו 17 מאנשי הפלמ"ח וממגני היישובים שאבטחו את מאתיים הק"מ של קו המים. יועצו הצבאי של בן-גוריון פריץ אייזנשטטר הציע לפנות את 14 היישובים הקטנים צפונה מחשש התקפות בגלים של בדואים. בן-גוריון לא קיבל הצעתו וזימן אליו את המומחים לנגב מהמוסדות השונים.

יו"ר הסוכנות היהודית החליט שכדי לחזק את הנגב (עד אילת) יש להקים "ועדה קבועה" שתלווה את היישובים הקטנים ותעמוד בקשר ישיר עם הפיקוד הצבאי. נוצר אם כן מצב חדש: ועדה אזרחית אמורה לקבל לראשונה, סמכויות צבאיות, דבר העלול ליצור מתחים פוליטיים ותקציביים בין הגופים השונים. כל זאת לא הרתיע את בן-גוריון שמיהר ל"אגם" תקציבים וכוח אדם לנגב ולא לפנותו בשום אופן.

האם היה זה שיקול אסטרטגי נכון? על כך נשתדל לענות בסופה של הכתבה. האם הדחף למהר ולהקים את "ועדת הנגב" נבע מיחסו המיוחד של דב"ג לאורך השנים לנגב - חזון שניתן לתמצתו במילים: הנגב הוא האתגר הגדול לאומה בעת הזו וכיבושו הצבאי וההתיישבותי הוא שייתן את המדינה לעם.

"ועדת הנגב" החלה לפעול בענייני מדיניות, נשק ותקציב בהרכב מצומצם ובכל הנוגע לתחבורה, ביצורים, משק לשעת חרום בהרכב רחב. חבריה כללו את אברהם הרצפלד מהמרכז החקלאי, לוי שקולניק(אשכול) עוזרו הקרוב של בן-גוריון לענייני ביטחון ותקציב, יהודה חורין(מהמחלקה להתיישבות בסוכנות), זלמן ארן חבר בהנהגת הוועד הפועל הציוני ואיש הנהגת מפא"י, יוסף ויץ מדירקטוריון הקק"ל, פנחס קוזלובסקי (ספיר) מ"מקורות", ועוזרים נוספים.

הייתה זו פעם ראשונה שהוקמה ועדה אזרחית בעלת נציגות רמת דרג עבור אזור מסוים וברור שבן-גוריון קידם זאת בתחילה, משום הכרתו בחשיבות הנגב ובסכנה הקיומית המאיימת עליו. במחצית דצמבר תבע בן-גוריון מראשי המוסדות הכלכליים כמו חברת החשמל, סולל בונה, בית החרושת למלט ו"המשביר" לקבל אחריות כספית למימון "ביצור הנגב".

שקולניק וחבריו נענו לאתגר ויום לאחר מכן הציגו בפני דב"ג תוכנית לשריון כלי רכב וטרקטורים, חפירת מקלטים עמדות וביצורים, סלילת דרכים וזאת בהיקף של רבע מיליון ל"י. ב 20 לדצמבר 1947 פעל הרכב מצומצם של הוועדה שכלל גם את חבר קיבוץ גבת, מראשי המרכז החקלאי והקיבוץ המאוחד חיים גבתי. חורין טען כי מכיוון שלא נותר כסף בקופת היישוב ("הכול הלך לביטחון ונלקח על-ידי בן-גוריון") נמצאה דרך לשתף את שלושת הגופים הקק"ל, המחלקה להתיישבות של הסוכנות ו"מקורות" ולאלצם להמציא תקציב לביצור הנגב.

ויץ וחורין נחשבו לאנשים זהירים ואילו קוזלובסקי צורף כדי לדחוף קדימה את עבודות הוועדה. בשלהי דצמבר הושלם הרכב הוועדה שאיליו צורפו לפי הצורך עזרא דנין, יגאל אלון, ישראל גלילי ואליהו כהן (בן-חור). הוועדה פעלה לאורך כשנה ומיד בתחילת עבודתה פתחה חשבון בבנק הפועלים. כחבר בוועדה, הייה ויץ אף מעורב בתוכניות להקמת עיר עברית חדשה ליד באר-שבע בשם "אפיקים בנגב" רעיון שהובל על-ידי ההסתדרות והמרכז החקלאי. לאור החמרת המצב בנגב הציע ויץ למקם את העיר באתר ח'זעלי ולא בסמוך לעיר הערבית כפי שתוכנן קודם לכן. יהענות להקמת העיר העברית בנגב נקטעו לאחר הכ"ט בנובמבר.

ויץ יזם הקמת "ועדה טכנית" כועדת משנה לוועדת הנגב שיצאה לאזור לבדוק את מצב הדרכים, ואת הצרכים המיידיים של היישובים הזעירים. בה בעת, דרש מבן-גוריון מינוי בכתב לחברי הוועדה אולם האחרון היסס. ויץ יצר קשר עם מוכתר נגבה מיכאל הנגבי וסוכם שיש להמשיך בעבודות הייעור, וכן לתבוע סיור יומי של שני מטוסים לאיתור פגיעות הבדואים בקו המים.

ויץ אף הציע בוועדה להקים משני צידי קו המים 35 נקודות יישוב חדשות ועם זאת לתת לבדואים מים מהקו להשקיית 15 אלף דונם. מעשה נדיבות והתחשבות זה, ירים את קרנו של היישוב בעיני השבטים ויתרום לשיתוף פעולה עימהם. חברים אחרים בוועדה דרשו יד קשה כלפי השבטים המחבלים בקו והציעו לפגוע בבארות המים של הבדואים אולם ויץ התנגד והנושא נעזב.

מיד לאחר הקמתה החלה הוועדה להזרים בעלי מקצוע, מכוניות, ציוד וכוח אדם למשקים הקטנים והמרוחקים ורוח אחרת החלה לנשוב בנגב. טרקטורים, מחפרים, עבודות גידור, ביצורים הכשרת מסלולי נחיתה עבור "שירות האוויר" של ההגנה - כל אלה שינו את נוף היישובים הצעירים אשר לגביהם הוחלט כי לא יהיו פחות מ-50 איש ביישוב. את העבודה ריכז וניהל יוסף ויץ ופינחס קוזלובסקי שימש מעין "קצין מבצעים" שלו וזירז במרצו וברולו המרעים את הקבלנים והפועלים. יהודה חורין קשר קשרים מאחורי הקלעים ותיאם בין הגופים הגדולים במשק.

בינואר 1948 עולה לדיון בוועדה, ביוזמת ויץ ובתמיכת "האזרחים" בוועדה - שאלת הדגם השלטוני הרצוי בנגב לאור מצבו הצבאי והכלכלי המחמיר. בישיבות השתתף גם יגאל אלון והפיקוד הצבאי הציע לבחור "מושל-מפקד" לנגב. כלומר, שהאזרחים בוועדה וכל הפעילות האזרחית תהיה כפופה לצבא. עזרא דנין התנגד לרעיון וכך גם קוזלובסקי. ויץ כיו"ר וכמי שהכיר היטב את עמדתו התקיפה של בן-גוריון היסס עדיין.

ויץ אף הופתע שעה שבן-גוריון אמר לו באקראי כי את קרקעות הבדואים אין צורך לרכוש יותר כי ממילא הצבא הישראלי יכבוש אותן. המיעוט מבין השבטים שיישאר בתחומי הנגב יקבל על-פי בן-גוריון מעט קרקע והרוב שיגורש או יעזוב יפסיד את רכושו. ויץ נדהם והזהיר את יו"ר הסוכנות שמדינה מתוקנת אינה מספחת קרקע ומגרשת בשעת מלחמה. בן-גוריון עקץ את ויץ והציגו לא פעם כמעקב את ההתיישבות בנגב.

באמצע ינואר נמשך הדיון וחורין העלה הצעה שהנגב יהיה תחת משטר צבאי ובראשו מפקד עליון. לידו שני סגנים האחד לביטחון והשני לכלכלה. מתחתיהם מטה של 7 "מומחים". שקולניק, עוזרו של בן-גוריון נטה לקבל את ההצעה כנראה קיבל אור ירוק מיו"ר הסוכנות. גם בנו של ויץ, רענן, המליץ לאביו להקים בנגב "משטר צבאי".

ב-18 לינואר כינס בן-גוריון את הוועדה ומפקדים גבוהים מההגנה כדי לעצב סופית את המשטר ומנגנון הממשל בנגב. הוא הציע מושל צבאי לנגב ועל ידו שני עוזרים, אחד לצבא ואחד לעניינים אזרחיים. לדעתו, כדי "לכבוש" את הנגב יש לרכז כ-3,000 חיילים ומתיישבים. בנוסף, יש להקים מחלקה מיוחדת תחת שליטת הסוכנות היהודית לענייני הנגב. ביומנו סיכם בן-גוריון את העימות שנוצר בדיוני הוועדה: "הפיקוד דורש שלטון על הכול, "האזרחים" מתנגדים".

בתחילה חשב בן-גוריון למנות את שאול אביגור (מאירוב) מי שהיה סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות, למושל הנגב. ישראל גלילי השתתף בישיבה אך לא התבטא אם כי נראה היה למשתתפים שהוא מקבל את עמדת בן-גוריון. למחרת החל לפעול הדגם של "מושל צבאי/מפקד הנגב" ולידו שני עוזרים אחד לכלכלה ואחד לפוליטיקה. על ויץ הוטל לקבל את האחריות הכספית (גזברות) של הגוף החדש.

ויץ גיבש הצעה לאחזקת הנגב מבחינה תקציבית וכוח אדם עד צאת החייל הבריטי האחרון במאי. לפי דעתו, ידרשו 4000 איש לעבודות הביצורים, הדרכים, הנחת קו המים, וכן התגוננות עם נשק בפני התקפה אפשרית. על-אף שתוכניתו התבססה על ניסיונו הרב של ויץ בנגב ועל התמצאותו היטב בסבך הפוליטי-חברתי-כלכלי של היישוב, היא לא "התקבלה" על דעת המפקדים הצבאיים שראו בכך התערבות ללא צורך בתחום המקצועי-צבאי השייך להם.

כך נוצר מצב שמצד אחד ועדת הנגב, "האזרחית", ראתה עצמה אחראית עליונה לשלום היישובים ומצד שני - ראה פיקוד ההגנה את הנגב "כטריטוריה ביטחונית" הכפופה לצרכי הצבא. לדיונים הצטרפו יוסף רוכל ויגאל אלון שהדגישו את חשיבותו של מפקד צבאי על הנגב. לבסוף התקבלה עמדת הפיקוד.

הם הציעו כמפקד הנגב את נחום שריג (חבר בית השיטה) ולצידו מפקדה של שבעה-שמונה בעלי תפקידים. עד מרס 1948 עלה תקציבה של הוועד ל-360 אלף ל"י דבר שאפשר משלוח ציוד חרום ליישובים המרוחקים והקטנים. הוקם מרכז לוגיסטי גדול בניר עם שכלל מחסנים של תנובה, של המשביר המרכזי, מאגרי דלק, בית חולים שדה, וכן מנחת גדול ששימש בסיס מרכזי של טייסת הנגב.

כן הורדו לנגב צריפים מפורקים עבור מאות פלמ"חניקים מחטיבת הנגב. קוזלובסקי פקח אישית על התקדמות הנחת קו המים שחובל ללא הפסק על-ידי הבדואים והיה צורך לתקן קטעים ארוכים באופן תמידי. בשמיני במרס, ביקש בן-גוריון לחזק תפקודה של "ועדת הנגב" וצירף אליה שני חברים חדשים: את עצמו ואת נציג הפיקוד.

הפלישה המצרית לנגב והכרזת המדינה ערערו את מעמדה של "ועדת הנגב" והפכו אותה כמעט למיותרת. בן-גוריון הטרוד במהלכים הצבאיים לא היה פנוי עד להפוגה הראשונה בעניינים אזרחיים והטיל את יהבו על חטיבות הצבא. ויץ חש באובדן כוחה של הוועדה והתחנן לדיון דחוף על המשך עבודתה. הוא וקוזלובסקי ציינו כי נציגי הממשלה לא השתתפו בישיבות האחרונות וגלילי, ששמע את תלונתם הבטיח לבדוק העניין עם בן-גוריון שמייד לאחר ההכרזה על המדינה הפך לראש הממשלה ושר הביטחון של הממשלה הזמנית. בקיץ 1948, לאור העובדה שהנגב המשיך להיות מנותק, הקטינה הוועדה את עבודתה למינימום.

יתר על כן, הקק"ל הפסיקה התמיכה התקציבית וטענה שהיא חוזרת לעסוק בנושאים הקלאסיים שלה - רכישת קרקע, הכשרת קרקע ונטיעות. מכת מוות לועה הייתה העובדה שקוזלובסקי יצא לאירופה בענייני רכש ו"הדחפור" של הוועדה נדם. ויץ איבד אמון ביכולת הצבא לפרוץ לנגב ודעך מעט בעקבות כשלון מבצע גיס ובתחילת אוגוסט 1948 כינס את חברי הוועדה והציע לפרקה.

נמצא לבסוף פתרון ביניים - הוועדה לא תפורק והיא תמשיך לדאוג לנגב בנושאים אזרחיים עיקריים כמו: קווי המים, הקמת מקלטים, שיכון ותחבורה. ועד הגוש, שקיבל יותר ויותר אחריות לידיו הסכים לקבל את הוועדה כסמכות מתקצבת ומשתלבת. יגאל אלון לא היה פנוי לישיבות משום שרוב זמנו הוקדש עתה לפריצת המצור, כיבוש הנגב, הערבה עד אילת וכן אפשרות חדירה לעריה של סיני. היחסים בין בן-גוריון לויץ שוב חזרו להיות קרירים.

בראשית דצמבר 1948, לאחר שהמצור לנגב נפרץ, סדום וים המלח שוחררו, באר-שבע נכבשה ומצב החרום שלמענו הוקמה הוועדה - נראה עתה מיותר. נערכו שתי פגישות בהן הסביר יו"ר הוועדה ויץ את הסיבות לפירוקה והודיע כי מעתה ואילך יוקם משרד חדש בבאר-שבע באחריות מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והוא יטפל בכל העניינים האזרחיים של הנגב.

תושבי הנגב התאכזבו ודאגו להביע את מלוא הערכתם לתקופה הקצרה (כשנה) שהוועדה טיפלה בענייניהם במסירות ובתבונה. נציג היישובים אמר שלוועדה היה חלק נכבד בהצלת אזור זה של הנגב והרוח החלוצית והאידיאלים של קרן-קיימת שפיעמוה, הם שהביאו את הנגב לנקודה בו הוא מצוי כיום.