בין מסך למסיכה

גנץ, תעודת זהות

שימו לב - הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, הוא טירון פוליטי. היה רמטכ"ל בינוני, לא מזהיר במיוחד, כשמאחוריו 'קופת שרצים' של מלחמת צוק איתן. ניהול עסקים - בינוני, ואף פחות מכך. כישלון נחרץ של 'הממד החמישי'.

מצע - שלל סיסמאות וקלישאות ריקות מתוכן, נטוּלוֹת כל תוכנית מעשית. מפלגה של איש אחד, גם כן שמו בני גנץ.

יתרה מכך, אמוֹר לי מי חברך ואוֹמַר לך מי אתה. ואבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, כמשל. איש כוחני, תככן, בוגד (עיין ערך החברוּת האינטרסנטית עם כחלון כשר אוצר וּנטישתו בדעיכתו הפוליטית) נאמן לעצמו, לכיסאו, לאינטרסים האישיים והפוליטיים שלו בלבד, שלא דאג לעובדים, אלא לטיפוח מוקדי הכוח בדמות הוועדים העשירים שיתמכו בו, וראה בכהונתו הקצרה בהסתדרות מקפצה פוליטיח מובהקת. וּמי בחר בו? לא אחר מגנץ, נושא דגל המוּסר, שהציב אותו, איך לא, גבוה במקום השלישי (!).

אז נכון, האיש גנץ הוא ידוען, ואפילו גנרל כוכב, גְּבַה-קומה, יפֵה בלורית וּמראה, שיודע אפילו להיכנס בביבי. ועִם לוּק כזה, בדור אבק הכוכבים והזוהר, חשבתם שהוא לא ייבחר לראש ממשלה?

ביבי, רקורד עשיר

לעומת הטירון בני גנץ, בנימין נתניהו הוא מדינאי מבריק, בעל ניסיון עשיר, שכבר עשה דבר אחד או שניים בפוליטיקה וּלמען המדינה כח"כ, כשַׂר וּכראש ממשלה. כלכלה משגשגת בסך-הכל, ביטחון יציב, ולראשונה פריצת דרך כלכלית וּמדינית בכינון יחסים דיפלומטיים בינלאומיים - עם הודו, אפריקה, דרום אמריקה ועוד. וּמעל הכל לראשונה בהיסטוריה היהודית הכרה בינלאומית בישראל כמדינה יהודית והקמת שגרירויות של מדינות העולם בישראל, כשטראמפ, נשיא ארה"ב, היה הסנונית הראשונה שבישרה את אביב העמים בתחום.

הליכוד, בניגוד למפלגת גנץ (וגם מפלגת לפיד) היא לא מפלגת ביבי, אלא מפלגה דמוקרטית ליברלית, שבוחרת את חבריה בפריימריז פתוחים. ולמורת רוּח כל הקנאים - עִם עוּבדות, כידוע, אי-אפשר להתווכח. הן מדברות בעד עצמן ועל האיש נתניהו.

המסכה של לבני

לאחר פרישתה הדרמטית מהפוליטיקה, הוצגה ציפי לבני בידי חבריה, ח"כים, אישי ציבור ועיתונאים, כאישה אידיאולוגית ייחודית וכמחוללת מהפך ושינוי. האומנם?! מדובר במצג שווא מובהק.

והרי העוּבדות הלא חדשות:

לבני היא אומנית הזיגזוּג ושיאנית הדילוגים, שלמען נאמנות לכיסא שלה ולשררה, בשֵם, איך לא, נאמנות לדרך, החליפה מפלגות בערך כמו גרביים (כזכוּר ארבע מפלגות - מליכוד לקדימה לתנועה וּמשם לעבודה כדי 'לשרוד' פוליטית).

יתרה מכך, היא לא רק נכשלה בהקמת ממשלה, לאחר 28 מנדטים שמפלגתה גרפה, אלא גם בכהונתה הקצרה כראש ממשלה, כל האפשרויות היו בידה להשגת שלום עם הפלשתינים. אבל היא החמיצה הזדמנות פז זו. הפעם, גבירתי, זה לא ביבי, זאת לבני שלמרות מעמדה וסמכויותיה, לא חוללה את השלום המיוחל.

וּמי שהתיימרה להציג את עצמה כנושאת דגל ניקיון הכפיים וטוהר המידות, ש'תוריד את הזבל של ביבי', כלשונה, עמדה בראש מפלגת קדימה, מהמושחתות ביותר שידעה הכנסת - החל מפרשות האי יווני של שרון, דרך מעשה רמון ועוד, ועד שר אוצר הירשזון שהורשע בגניבה וישב בכלא.

גם את פרישתה הפוליטית, הפעם, כשהיה ברור שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, היא בחרה להציג כהקרבה אישית ל'הצלת' השמאל, בתוספת שני מנדטים שלה, בעוד שמטרתה הייתה לא אחרת מאשר להציל את כבודה האבוּד. אם כבר תבוסה, אז למה תבוסה משפילה, שתהדהד בכותרות, ולא תבוסה הרואית בכבוד? לשם כך ניצלה חביבת השמאל והתקשורת הרהוטה את הבמה העיתונאית כדי לרדת מהבימה ההיסטורית מוקפת הערכה והערצת הקהל ה'נכון'. אך האמת שאת תבוסתה היא הרוויחה ביושר.