עַל מִי נָלִין וְנִתְמָהּ

הָיָה בָּיִת שֶׁהוּקַם עַל יִסּוֹדות אֵיתָנִים

שֶׁנִּטְמָא וְלֹא נַעֲשָׂה בּוֹ בֶּדֶק בָיִת בִּפְנִים

וּבְקֶרֶב הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ שָׂרְרוּ ּרִיב וּמְדָּנִים

שֶׁהֶחֱרִיבוּ בָּיִת רִאשׁוֹן וְשֶׁנִי שְׁנֵי הַבַּתִּים

וְהַמַּחֲרִיבִים

מֵהֲרוּ גָּם לְהַטִּיל אָשָׁם עַל זֻלָּתָם וּלְהָלִין

אַף כִי הֵם אַשְׁמוּ בְּטַפְּחַם שִׂנְאַת אָחִים

ומְאָז שָׁנָה בְשָׁנָה בְּאָב עַל הַחָרְבָּן בּוֹכִים

מוּטָב שֶׁיֶּדְעוּ זֹאת כֹּל מַאֲמִין וְגָם כֹּל מִין¹

וְלִשְׁאוֹל בִּתְמִיהָ

לָמָּה נִבְכֶּה וְלָמָּה נָלִין עַל הַבָּיִת שֶׁנֶּחֱרַב

וּנְעַנֶּה נַפְשׁותינו בְּכֹל שָׁנָה בְּתִּשְׁעָה בְּאָב

וְשׁוּב נָשׁוּב לַגָּלוּת וְלִהְיוֹת שׁוּב עָם נַע וָנַד

אַךְ לֹא נִשְׁכַּח לְבַכּוֹת חָרְבָּן הַבִָּית עֲדֵי עָד

וְלִשְׁאוֹל בִּתְמִיהָה אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד

בְּעוֹד הַתְּשׁוּבָה מְצוּיָה בַּיָּד


שבת תוכחה היא "שבת חזון"

שבת זו נקראת גם "שבת חזון" כי בה קוראים הפטרה מדברי: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א/א-כז) המוכיח בדברים קשים ששמע אותם מפי ה' בדברו אליו: בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישיהו א/ב)... ומדמה את ישראל לשור ולחמור באמרו: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעֲלָיו, ישראל לא ידע, עמי לא הִתְבּוֹנָן (ישעיהו א א-כו). דברים אלה נאמרים על אלה שהיו עסוקים בריב אחים הפלג האחד בעם נגד הפלג האחר, ועושים את מלאכת ההרס והחרבן לצר הצר על ירושלים. ישעיהו פונה לעם ואומר לו בשם ה' כאומר לעם אין צורך בזבחים (בְּקָרְבָּנוֹת) שאתם זובחים....בעוד אתם רומסים "חֲצֵרָי, לא חפצתי בזבחיכם אומר הקב"ה לישראל מפי הנביא. ואומר עוד לא אוכל לשמוע תחינותיכם על החורבן כי אתם הבאתם עליכם זאת בהפיצכם רֹעַ ביניכם. דברים קשים שמהם משתמע דבר אחד, כי האויב הגדול של עם הם הפילוג והשטנה ורֹעַ מעללי העם אחד עם רעהו. החשוב מִכֹּל בדברי התוכחה הם הדברים של ישעהו שנאמרו מפי האלוהים לישעיהו בחזונו, כי הרבו לעשות רע - "רע מעלליכם". הָרָע וְהָרֹעַ קבלו ביטוי קשה מאוד מפי ישעיהו בְאָמְרוֹ לעם: שריך סוררים וחברי גנבים כְּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד ורֹדֵף שלמונים, כאומר לעם ולמנהיגיו: אתם עושים עַוֶל לחלשים ליתום ולאלמנה. ומוסיף לאמור: כי ייטב לעם ישראל רק אם תשרור אהבה זה לזה בקרבם, כל שצריך רק אהבה שתשרור בין בני העם לבין עצמם, מזה צריך ללמוד כי לעולם לא תהיה "אחידות דעים", אך הֲיֹה תִהְיֶה "אַחְדוּת" בקרב העם ובין בני האדם. כי ריב אחים מחזק את האויב האורב לישראל להכניעו חלילה, כפי שזה אכן קרה אז כאשר עקב שנאת אחים ונטישת האמונה, כמו בן שפוגע באביו מולידו.

משה רומז לישראל מדוע הם נענשו

משה בקש לומר לישראל ברמזים בלבד היכן העם חטא ב"כפיות טובה" הנחשבת כמעשה חמור מכל חטאה אחרת. לכן משה מזכיר לישראל את חטאו כלפי הקב"ה לפי מקומות חניתו של ישראל בלכתו במדבר עד הגיעו לגבול הארץ עד ירדן ירחו. והוא מתחיל: בעבר הירדן במדבר הכונה לערבות מואב שם בני ישראל באו בטרוניא אל משה בְּאָמְרַם: "מי יתן מותנו" (שמות טז/ג). הם מתאוננים כי רע להם באמרם טוב יותר היה לוּ מַתְנוּ במצרים. בערבה זה מזכיר לישראל כי חטאו בבעל בעור. מול סוף על הים שם אמרו: המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/ יא) תֹפֶל וְלָבָן אינם מקומות מוכרים ויתכן שגם לא קימים כלל, נאמרו כדי לרמוז על שָּתְפלוּ על המן שצבעו לבן ובשפה עממית אפשר לומר: "באו בטענות". במדבר פארן שם היה חטא המרגלים. וחצרות בְּמַחְלֹקְתּוֹ של קֹרַח ודי זהב רמז לעגל הזהב. משה בקש לאמר בכך לעם כי בגלל טענותיהם ותלונותיהם וכפיות הטובה נדד ישראל במדבר ארבעים שנה. אחרי תוכחה זו, אמר משה לישראל זאת לאחר שגבר ישראל על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן, עמים היושבים ממזרח לירדן ירחו. אמר משה זאת המטרה לשמה הוציא ה' אתכם ממצרים, עתה הגיעה העת לעשות זאת, ומשה אומר דברים אלה משידע שלא המנהיג שיכניס את ישראל ואף על-פי כן משה מוחל לעמו ודואג שמשימתו להביאם לארץ ולהתישב בה תקוים כמצות האלוהים על יהשוע.

משה נותן לעם האות לכניסה לארץ המובטחת

משה אומר לעם עתה מששמתם עליכם ראשים ושרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם, צאו לדרך והלחמו על הארץ כי ה' נתן אותה לכם. אל תיראו ואל תשעו לדברי הגויים שטופלים עליהם אשמה כגזלנים שלוקחים ארץ של שבעת העממים, כי הרי נאמר לה' כל היקום, וכדברי רש"י המופנים לגויים: מה עניינכם אתם, ה' אמר: כי לי כל הארץ רציתי נתתיה (את הארץ) לכנענים רציתי נטלתיה מהם ונתתיה לישראל הוא עמי שבחר בי לאלוהיו ואני בחרתי בו כעמי. משה בפרשה זו כשהוא יודע שהוא איננו המוליך את העם אל תוך ארץ כנען, נתן האות באמרו לעמו: הגיעה העת שתעברו את הירדן אל הר האמורי וליתר חלקי הארץ בהם יושבים עמי כנען, וּרְשׁוּ את הארץ, אשר נשבע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לתת להם ולזרעם אחריהם (א/ט). משה בדבריו אלה יותר רומז לעם כי הוא סִיֵּם תפקידו והעביר את ההנהגה ליהשוע שהוא ינהיג את העם כמצות אלוהים והוא שיוליך אתכם לכיבושה המלא של הארץ. מזה למדים אנו כי המנהיגות מתחלפת ואיננה לאדם אחד, יהא חשוב ומוכשר אשר יהיה, צריך לקבל את המנהיגות הנבחרת על-ידי הריבון (כאן ריבון העולמים), אך גם צריך שהמנהיג ינהיג את העם כמצות אלוהים. כאן למדים אנו כי לכל מנהיג יש מחליף כמו שיהושע ששירת את משה כגדול הנביאים החליף אותו בהנהגת העם למרות שאיננו נביא מוערך כמשה. משה נימק זאת בכך שזה רצונו של רבון העולמים ובחיי יום זה רצון הריבון עלי אדמות. דבר זה קבל ביטוי בדברי משה אל העם: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, הבו אנשים חכמים ונבונים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם (א/יב,יג) כי משה ראה בחזונו אחדות בין השבטים, וכי באחדותו יצליח במשימת כיבוש הארץ כדי להגיע למנוחה ולנחלה. ומצאנו שמשה לא השאיר ברירה לשבט זה או אחר להתחמק מלהלחם על הארץ להבטחת כיבושה והישיבה בה קבע, זה מחזיר אותנו לדברי משה אל בני שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, שבקשו שינתן להם להתישב ממזרח לירדן ירחו, ומשה נזף בהם לאמור, אחיכם ילחמו ואתם תשבו לכם בבטחה רחוק משדה הקרב, כאומר אחים אנחנו וכולנו נשא בעול בעת מלחמה כבעת שלום. ואין חשוב מהשמירה על הארץ והבטחת גבולותיה והגנה עליה הן כשומר מצוות והן כלא מקימי מצוות כתועים בני תקנה.

הָאָדָם נִבְרָא רַק לִתְקוּפָה קְצוּבָה

לְמַלֵּא תַּפְקִיד כְּבִּמְשִׂימָה חֲשׁוּבָה

כָּכָה קַם עָם לִחְיוֹת לְאֹרֶךְ שָׁנִים

לָתֵת לְבָנָיו קִיוּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

כָּך קַם יִשְרָאֵל הִתְעַצֵּם וְהָיָה לְעָם

וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים אָת תִּפְאַרְתּוֹ רָשַׁם

וּמִשֶּׁהֵפֵר אֶת הַבְּרִית וְעִם אֵחָיו רַב

הָגְלָה מֵאַרְצוֹ וּבֵית מִקְדָּשׁוֹ חָרַב

מוּסָר הַשְׂכֵל יֵשׁ לִשְׁמוֹר הָאַחְדּוּת

וְאֶת חִלּוּקֵי הַדֵּעוֹת לְיַשֵּׁב בְּפַשְׁטוּת

לֹא לָתֵת לְאוֹיֵב אוֹרֵב לִשְׂמוֹחַ לְאֵיד

וְשֶׁעַמֶּנוּ שׁוּב יָשׁוּב לִהְיוֹת עַם נוֹדֵד

וְלָשׁוּב חֲלִילָה וּלְבַכּוֹת עוֹד חָרְבָּן

כִּי לֹא הָיָה אִישׁ לְאָחִיו יָשָׁר נֶאֱמָן

וְלִזְכּוֹר שֶׁכֻּלָּנוּ שָׁטִים בְּסִירָה אַחַת

אִם יִקְדַח בָּהּ חוֹר בָּהּ אָדָם מֻשְׁחַת

מוּטָב לִזְכּוֹר הַבְּרִית שֶׁמֹּשֶה תֵּאֵר

וְהַקֶּשֶׁר הַמְקַשֵּר שֶׁאֵין בִּלְתּוֹ אָחֵר

לָשֵׂאת זֶה אֶת זֶה כְּאַח אוֹ כְּיָדִיד

לְמַעַן נֵשֵׁב בָּאָרֶץ בֶּטַח בְּאֵין מַחֲרִיד