יומן אישי עם נגיעות פוליטיות

עמנואל שחף, יו"ר משותף של תנועת הפדרציה ופעיל פוליטי וחברתי, שירת את המדינה 21 שנים בחיל-האוויר ובמוסד בארץ ובחו"ל, וסיים את שירותו כראש שלוחת המוסד בדרום מזרח אסיה. על בסיס ניסיונו המצטבר הוא מקדם פדרציה בארץ ישראל כמתווה מדיני חלופי על-מנת לחלץ את מדינת ישראל מתוך המצב המדיני הסבוך אליו היא נקלעה עם הפלשתינים.

אבל ספרו הוא בעיקר יומן אישי חושפני וגם מרגש, של מי שניתן לכנות "מלח הארץ" (הערה אישית: אני מכירו אישית) שכתב על חייו. סיפור חייו הינו יוצא דופן, באשר הוא לא הכיר את אביו היהודי, בעוד שאמו הייתה גרמניה (פירוט עליה עמ' 25-21) שהתגיירה על-ידי רב רפורמי של צבא ארה"ב, ששירת בכוחות הכיבוש האמריקנים בגרמניה (עמ' 42), והוא עצמו נולד בברלין בשנת 1954, כשאביו המאמץ הגרמני נכנס לחייו בהיותו בן ארבע או חמש ואימץ אותו כשהיה בן 12 (עמ' 19).

לישראל הגיע עמנואל בשנת 1962 בעקבות אביו שהתבקש לטפל בארץ בהיפנוזה במטופלת לאחר שכבר החל לטפל בה בגרמניה. "בשבוע האחרון של 1962 יצאנו ברכב מחובר לקרוון לנסיעה של אבעת אלפים קילומטר לארץ הקודש" (עמ' 28), שהיעד שער מנדלבאום, אליו הגיעו ביום שישי, היה סגור עד ליום ראשון (בשל יום השבתון של הדתות), אך שוחד מתאים לפקיד הירדני, איפשר הכניסה לארץ...

ד"ר וולפגנג פון וייזל, המתואר בספרו כ"רופא מקומי מוכר" (עמ' 30) ולמעשה ו"רוויזיוניסט, חבר בולט בחרות" (עמ' 39), היה מכר של אביו, שהזמינו לישראל, מה שהביאו ללימודים בטכניון וגם באוניברסיטת באר שבע.

הקטע ההזוי באותה תקופה הוא תהליך ההתגיירות שהיה צריך לעבור, באשר לא היו אסמכתאות לגיור אמו, הגם שהוא עצמו עבר ברית בקהילה היהודית בברלין. "אבל לרבנות הראשית בישראל זה לא היה מספיק טוב, הם רצו לראות דם. כלומר, מוהל היה צריך לחתוך חתך קטן באיבר היקר שלי, כדי שטיפת דם תצא" (עמ' 51).

עמנואל כותב כיומן אישי על חיי הנישואים שלו עם אשתו הראשונה ליסה הדתייה, עמה התחתן באוגוסט 1977, כמו גם על קשייו להביא צאצאים לעולם. בהמשך הוא (לא) מספר על שירותו הצבאי ביחידה מסווגת, ומה שנותר בזיכרון הקורא מקטע זה של חייו, הוא סיפור קטן של פגיעה ברכוש בעל חנות בחברון לאחר הרצח של המתפללים ב-1980.

יש גם פרקים על עבודתו המקצועית בחיל-האוויר כמהנדס אווירונאוטיקה, שאף בדק במסגרת ועדת חקירה את סיבת התרסקות מטוס F16 (עמ' 74-73). הוא גם יודע לספר על פרויקט הלביא (עמ' 82 - 84).

לימודיו הביאו אותו לארצות הברית וסיום לימודיו הביא לסיום חיי הנישואים שלו, ולתחילת דרכו במוסד. אחד הקטעים ההזויים בספר נוגע לקשיי התקבלותו למוסד, בשל הצורך של המוסד לראות את העותק המקורי של תעודת הגיור שלו! מעצם תפקידו, אין הוא מפרט את מעשיו אלא את הארצות בהן שירת (דרום מזרח אסיה), כשבמקביל עולה הפרק השני של נישואיו, עם שולה, כשהוא חושף את מחלת הסרטן בה לקתה ואת הטיפול בה.

מובא קוריוז, שיש בו להעיד על פרס, כשפגישתו הסודית של פרס עם נשיא אינדונזיה הודלפה על-ידי הצוות שלו, גם בארץ וגם באינדונזיה (עמ' 128 - 130). פרס "בזמן הפגישה, שארכה כשעתיים דיבר שעה וארבעים וחמש דקות. דבריו היו מרתקים, אך אני חשבתי (מוסיף שחף באירוניה דקה, המלווה את כתיבת ספרו) שזה רעיון לא רע גם לתת לנשיא של מדינה מוסלמית בת 200 מיליון תושבים להגיד כמה מילים" (עמ' 130).

פרק המוסד משתלב עם הפרק "שוש מגיעה", כלומר בת הזוג השלישית ש"הייתה מורה להיסטוריה ולא היה לה מושג שאני למעשה גר בחו"ל" (עמ' 138).

מבין השורות ניתן גם לקרוא על פרשת שחיתות על ראש אגף לשעבר במוסד בשם ב', ש"ניצל לכאורה את קשריו ברמה הבכירה ביותר במשרד על-מנת לקדם את האינטרסים הכלכליים שלו"(עמ' 146).

בספטמבר 2003 סיים שחף את קריירת המודיעין שלו ופרש מהמוסד בדרגה המקבילה לאל"ם.
הוא הצטרף למפלגת העבודה בזמן כהונתו השנייה של רבין, כשבמקביל הוא עובד על הדוקטורט שלט בבית ספר לחינוך באוניברסיטת ת"א - "העברת טכנולוגיות במשק שעובר גלובליזציה". אין למצוא יותר מדי חינוך או שיפור החינוךבאשר הפרויקט לתזה היה: הקמת רפת ומשק חלב באידונזיה!

בפרק "הפוליטיקה של הפוליטיקה" עובר שחף לתמיכה ביו"רים שונים. פעם בעמיר פרץ, אחר כך בעמי איילון ("למזלנו הרע, בעזרת כמה מניפולציות שכללו שריפת קלפי בעיירה בדואית) של אחד מוותיקי המפלגה והיו"ר הקודם פואד בן-אליעזר, ברק ניצח" (עמ' 166- 167), וכאן ניפתח פרק של עימות בין שחף לברק באשר: "ברק הצטייר כבריון" (עמ' 167).

תיאורו של שחף את ברק אינו אמור להפתיע איש: "היה נעים ומעניין להיות בקרבתו, אך תמיד היה ברור שיש רק עמדה אחת שנחשבת: עמדתו שלו... אני לא מאמין שמישהו זוכר הזדמנות אחת שבה מישהו שכנע אותו בנושא שלגביו הייתה לו דעה משלו, הדעה המכרעת" (עמ' 167).

אגב, לאחר מכן תמך שחף ביחימוביץ' באשר היא הביאה למפלגה "הרבה אנרגיות ואידיאולוגיה סוציאל דמוקרטית. עד אז, תחת אהוד ברק, הוורידים שלה נסתמו בהרבה לכלוך ניאו ליברלי"(עמ' 174). שחף אף היה שותף לקמפיין למענה ו"מספר שבועות לפני יום הבחירות נתמנתי לראש מטה יום הבחירות" (עמ' 175).

גם משלי התאכזב שחף (עמ' 176- 179) והפך לאופוזיציה. "היותי אופוזיציה ליחימוביץ' לא הפך אותי לפופולרי במיוחד בקרב התומכים שלה" (עמ' 178). הדבר לא ריפא את ידיו להתמודד בעצמו על מקום ברשימה שכשל, באשר "הכול תלוי בחשיפה התקשורתית" (עמ' 180).
גם להרצוג היה שחף אופוזיציה, ואף אמור לו בפגישה ביניהם (ואין זה סקופ!) - "באופן שאינו משתמע לשני פנים שאני חושב שאין לו עמוד שדרה" (עמק 181). שחף גם משכיל להביא מאמר שפרסם "במקום הכי חם בגיהנום" על פגיעת הרצוג במערכת היחסים עם החברה הערבית (אגב, כיום הרצוג הוא יו"ר ארגון טרום מדינתי, שאין לו שום הצדקת קיום ושמו - הסוכנות היהודית).

שחף אולי מצטייר קצת כנאיבי בדרכו הפוליטית בעבודה. איך לבטח, אני לא עושה עוול למפלגה גוססת זו, שבאחרונה מתעקשת על תצוגות בחירות למרות פטירתה באופן מעשי.

חבל שהפרק "פדרציה עכשיו" (עמ' 185 - 202) שהוא פרק מעניין וחשוב, לא זכה לפיתוח רעיוני שיטתי תוך סקירה היסטורית. לכן בסופו של דבר הוא רק בגדר נספח ליומן אישי חושפני של פעיל פוליטי ראוי.