תערוכת הדיוקנאות של פול גוגן (1848-1903) במוזאון ה-N.G - הניישנל גלרי בלונדון, מאירה באור חדש את יצירתו של אחד מגדולי האמנים של אי-פעם. אמן שהחברה המערבית בזמנו הדירה אותו, מהיותו מחדש, ובועט במוסכמות; ולכן עזב את אירופה ונסע לטהיטי, חזר לצרפת, ועזב לפולינזיה שם חי עד מותו מסיפיליס - יצר זרם חדש המאחד בקרבו את הספירוטאלי באמנות הפורמלית המערבית, עם הפרימיטיביזם והאקזוטיות של פולינזיה.
לעולם המערבי נודע גוגן בזכות מספר החודשים שגר ויצר בביתו של ואן גוך בארל. אופיו הקשה גרם לריב סוער ביניהם, ולנטישתו את ואן גוך האומלל, שיש אומרים שבשל כך חתך את אוזנו. סיפורו כיליד צרפת, שנסע לפרו למשפחתו, ושהה שם כמה שנים, חזר ועבר ילדות קשה. בהמשך היה לברוקר מצליח, ובמקביל התיידד עם כמה מטובי הציירים אז. למעשה רק בגיל שלושים וחמש למד ורכש את המקצוע שעשהו למאסטר.
בהמשך, המעטה שעטה ובהגדרתו את עצמו כפרא (sauvage), היה חלק מהמסכות שעטה על עצמו בציורי הדיוקנות שלו-עצמו, בהן רחק מהצורך לדייק במיון לקווי הפנים, כשהעיקר - להביע את רחשי לבו ותחושות הבדידות שלו. התחפשותו לטיפוסים שונים בדיוקנים העצמיים, מזכירה את האוטופורטרטים של רמברנדט, שהוצגו בתערוכה במוזאון זה לפני שנים. מה שלא יימחה מהזיכרון. את עצמו הוא מצייר לעיתים כישו המתייסר, פעם בהר הזיתים, ופעם כשישו הצלוב מאחורי דיוקנו-הוא. בציור אחר צייר את עצמו בדמות ז׳אן וואלז׳אן, הגיבור של "עלובי החיים" שכתב וויקטור הוגו.
עוד בטרם התמסר לציור, היה גוגן סוחר בורסה מצליח ועשיר, וחי ברווחה עם אשתו הדנית מטה וחמשת ילדיו. אך המשבר הכלכלי גרם לו לעזוב את המקצוע באין פרנסה, לחבור לציירים ולממש את תשוקתו. הוא עבר לגור בברטניי מ-1884-1891. שם הפך לאמן המוביל בקהילה הזו. ציורי הדיוקנאות של בני משפחתו וידידיו, מעידים על הפריצה שעשה בסוג זה של ציור, בחורגו את כל הגבולות המוסכמים אז באמנות, בכך שדחה את החשיבות של הדמיון למודל, החנופה למצויר, והקשר בין הזמן והחלל. לרוב, הדיוקנאות שצייר שיקפו יותר את עצמו ואת היחסים שלו עם המודל מאשר את המודלים עצמם. ברבים מהם ניכרת הערצתו את קודמיו - קורבה, דגא, מאנה וסיזאן. כך גם נעזר בהיותו בטהיטי בצילומים שהביא עמו לשם, וכן בצילומים בודהיסטים ממקדש באינדונזיה. מה שלימים עשה גם פיקאסו, שאת ציורו החשוב "העלמות מאביניון" צייר על בסיס צילומים של נשים מהאיים ומאפריקה. לא ממודלים חיים.
שניים מחבריו באותה עת נשארו מאז, למרות שנפרדו, נשואי הדיוקנאות שצייר במשך כל חייו: ואן גוך, שבמחווה לו יצר 10 שנים לאחר מותו, מזרעי החמניות שהזמין מפאריס, גידל אותן וצייר אותן, מתוך הכרתו, הרבה לפני כולם, שהחמניות תהפוכנה לסמל המסחרי של ואן גוך. השני היה מאיר דה האן, שדיוקנו מוצג ברישומים, בציורים, בפסלים ובציוריו של גוגן על כלי הקרמיקה שיצר.
חוויה שאסור להחמיץ
הבריחה שלו מהציוויליזציה ומתרבות המערב הביאה אותו לטהיטי, שם חי בין 1893-5. הוא נכבש בחופש שהיה לו, אותו הביע בצבעים חמים עזים, בציורי הנערות שחומות העור, הטבע הפורח והססגוני - ההפך המוחלט מהצבעים הכהים של צפון אירופה. הציורים של הדיוקנאות רווים ברקע העשיר שהוא צייר. והיופי הרב שבהם מהפנט את הצופה שהופך למעריצו הגמור. כך ארע גם בתחילת המאה ה-21, בתערוכה המונומנטלית שערך מוזאון ואן גוך בשם: ואן גוך/גוגן. מי שצפה בה, בבנין החדש שנוסף אז למוזאון המקורי, התהפנט. לראות שני ענקים כאלה, ואת החיבור שנוצר ביניהם, כיצד כל אחד מהם הושפע מרעהו, אך נשאר נאמן לרוחו הוא - כל זה מרטיט כשנזכרים בכך.
כך גם התערוכה הנוכחית, שאין בה ציורי נוף, אך הנופים המבצבצים ופרושים על כל הציורים ברקע של המודלים - מדהימים. זאת, משום שהרקע אינו בדיוק מה שהיה מאחורי המצויר. לעיתים הזכיר נוף צרפתי מול הנערה הפולינזית היפה. עם זאת, נוספים ברקע ציורי אלילי השבט, ופרחים בסגנון ילדותי-נערתי. פסליו של גוגן, בהם כדים בעלי צורות שונות לא מסורתיות, עליהן צייר דיוקנאות, או פסלי עץ, שהיוו את הדיוקן בצירוף אלמנטים בלתי רגילים. כמו את פסל דיוקנו של חברו הקרוב ביותר, מאיר דה האן, שבחר לעשות בעל שלושה צדדים: האחד - דה האן המסמל את המסורת המערבית היהודית-נוצרית; השני - דמות אנדרוגינוס המסמלת את הבודהיזם, והשלישי - אישה המסמלת את הדת המאורית. בכך ביטא את הרצון של הכנסיה הקתולית להשתלט על מנהגי המין בפולינזיה.
החופש המיני שהיה נהוג שם, שילדות בנות 13 קיימו חיי אישות עם גברים מבוגרים, העניק לגוגן פרשיות אהבים רבות עם בנות זוג במקביל, שכמה מהן אף ילדו לו צאצאים. כמה מהן היו המודלים לציוריו היפים. אחד הציורים המרתקים "סיפורים ברבריים", בו נראות שתי נערות מעורטלות, וברקע היער הקסום נראית דמות שטנית-משהו. כשם שבציור אגרטל הפרחים מ-1901/2 מבצבץ ראש בעל מראה שטני גם הוא. כל זאת, משום הסבל שסבל מנידוי חברתיו מהדרתו עקב היותו אמן מרדן. בציור מ-1894 נראית נערה שוכבת על בטנה עירומה, כשרוח המוות צופה בה מאחוריה.
התפתחותו של גוגן מצייר שגדל לרגלי האימפרסיוניסטים, מה שנראה בהנחות המכחול הקצרות שלמד מידידו הקרוב קמיל פיסארו, עד לציוריו מהאיים שמהווים עד היום שלב יחודי שאין כמותו, ועד למיחברים המכילים ברקע שטחים מופשטים, לא הביאה לציור פיגורטיבי על פרטיו. ואם לעקר את הדמויות מהרקע, הרי לפנינו צייר שניבא את העתיד, ושהקדים את כל האחרים, הנחשבים למייסדי הזרם המופשט. גם אם זה לא פרוש על כל הבד, הרי עצם היות הרקע בחלוקת השטח לחלקים מוגדרים, ללא פרטים, זוהי בהחלט ראשית הציור המופשט. וכל הפרטים הסימבוליסטים והמיתולוגים, רק מעשירים את עין הצופים, ויוצרים חוויה שאסור להחמיצה. בעבורה באנו ללונדון, והמילים שנכתבו כאן הן רק על קצה המזלג מהעושר שראינו. כך גם השפעתו הענקית ניכרת על דור הציירים שאחריו, אנרי מאטיס ו
פבלו פיקאסו.
התערוכה תוצג עד ה-26 לינואר 2020. וטיפ נוסף: הקטלוג של התערוכה הוא נכס, משום לכשתעלעלו בו בבית, תתפעמו עוד יותר מאיכות הצילומים, הקטעים המוגדלים מתוך התמונות, והמאמרים המרתקים החודרים לעומק. כך גם אסור להחמיץ את הסרט על גוגן המוקרן באולם הצמוד לתערוכה וכלול בכרטיס הכניסה.
