תודה לתלמידי כתות ז' בגימנסיה הרצליה

אני מקדיש את השיר "אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן" לתלמידי כתות ז' בגימנסיה הרצליה, שנתנו לנו שיעור מופלא באזרחות טובה לנוכח אטימות מערכת, שכלאה מאחורי סוגר ובריח את חברתם לספסל הלימודים. כל עוונה היה רצונה בבוקרו של יום רביעי ללכת לבית הספר ללמוד.

תודה לתלמידי גימנסיה הרצליה, שנחלצו לעזרת חברתם ללימודים, ג'נה אנטיגו, תלמידה בת 13, כשבשעת בוקר בעודה מכינה את התיק לבית הספר, נלקחת על-ידי שוטרי משטרת ישראל לבית הכלא "גבעון" ברמלה. שוטרים ופקחים באו לביתה של ג'נה ואמה ברלי, כשהיא מתכוננת לפגישה עם חברתה סיוון קנדילנד, שיחד היו אמורות ללכת לבית הספר. סיוון קיבלה שיעור לא צפוי, שיעור עצוב באזרחות, כשצלצלה לחברתה המאחרת, ושמעה בכי וקול חנוק מדמעות, המנסה להבהיר במילים קטועות, שהיום היא אינה הולכת לבית הספר. שוטרים לוקחים אותה ואת אמה לבית האסורים.

תודה לתלמידי כתות ז', מורים והנהלה, שהתארגנו מהר לעמוד בשערי כלא "גבעון" ברמלה ולצעוק בקול - "הם משלנו לא נוותר עליהם". כי בכלא נמצא עוד ילד מכתה ה' מבית הספר ביאליק.

תודה למחנכת אילין, מחנכת כתה ז'8 בגימנסיה הרצליה, בה לומדת התלמידה הכלואה עתה בבית הסוהר, שבאה לשערי בית הכלא עם תלמידיה, והבהירה - "התלמידים שבורים ומיררו בבכי, אבל הם מלאי תקווה שיצליחו להחזיר את ג'נה ללימודים". התלמידים הביאו ממתקים ומכתבים שכתבו ללברתם, אך למרבה הצער, שלטונות בית הסוהר סרבו לאפשר להעביר דברי מתיקה לחברתם הכלואה.

תודה לתלמידה סיוון קנידלנד - "היה לי חשוב להגיע לכאן כדי שיוציאו אותה מבית הכלא, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לחברה שלי, לילדה שאני מכירה". תודה למנהל הגימנסיה, זאב דגני, שאמר את המילים החינוכיות הנדרשות - "באנו להגיד לג'נה שאנחנו לא מוותרים, אנחנו איתה, היא לגמרי שלנו ונעשה הכל שתחזור מהר לבית הספר לספסל הלימודים".

אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן

אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן

מִי לָקַח אוֹתָן?

אֵיפֹה שְׁנֵי לוּחוֹת הָאֲבָנִים

וּבַהֶם כָּל עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים.

אֵיפֹה הָאֶבֶן מִבֵּית אֵל

וּבְלִבָּהּ סֻלָּם.

אֵיפֹה הָאֶבֶן הַגְּלוּלָה מִפִּי הַבְּאֵר בְּחָרָן

וְתוֹכָהּ אַהֲבָה.

אֵיפֹה הָאֶבֶן יְגַר-שָׂהֲדוּתָא¹ מֵהַגִּלְעָד

וּבְפִיהַּ שָׁלוֹם.

אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן?

הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת רָגְמוּ אוֹתָן

הוֹצִיאוּ אוֹתָן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

סָקְלוּ אוֹתָן אֶבֶן אַחַר אֶבֶן.

וְנוֹתְרָה עוֹד אֶבֶן דְּמוּעָה

עַל פִּי בְּאֵר הַחַיִּים

הַשּׁוֹעָה

כִּי נָגוֹל אוֹתָה מֵעַל פִּי הָאֵימָה

וְנַשְׁקֶה אֶת חַיֵּינוּ בְּתִקּוּן.

תַּלְמִידֵי כִּתּוֹת ז' בְּגִמְנָסְיָה הֶרְצֵלִיָּה אַתֶּם שְׁנֵי לוּחוֹת הָאֲבָנִים וּבַהֶם כָּל עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים. אַתֶּם הָאֶבֶן וּבְלִבָּהּ סֻלָּם, אַתֶּם הָאֶבֶן הַגְּלוּלָה מִפִּי בְּאֵר הַחֲבֵרוּת לְסַפְסַל הַלִּמּוּדִים וְתוֹכָה אַהֲבָה. אַתֶּם מַשְׁקִים אֶת חַיֵּינוּ בְּתִקּוּן גָּדוֹל. אַתֶּם הָאֶבֶן יְגַר שָׂהֲדוּתָא מִפָּרָשַׁת "וַיֵּצא" בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית וּבְפִיהַּ שָׁלוֹם. אַתֶּם הָאֲבָנִים הַטוֹבוֹת שֶׁיִּבְנוּ אֶת עֲתִידֵנוּ. אַתֶּם, תַּלְמִידֵי גִּמְנָסְיָה הֶרְצֵלִיָּה, אַתֶּם הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת.