מי שחשב שיש איזשהו גבול להפקרות, הציניות והאנוכיות במערכת הפוליטית שלנו, קיבל שלשום (8.11.19) תשובה חד-משמעית: אין כזה. מי שחשב שלפחות ביטחון המדינה וחיי תושביה אינם כלי משחק פוליטי, קיבל שלשום סטירת לחי מצלצלת: ממש לא.

נפתלי בנט מתמנה לשר הביטחון לפרק זמן לא-ידוע. זה יכול להיות לשבועיים, עד שתקום ממשלה חדשה. זה יכול להיות לחמישה חודשים, אם יהיו עוד בחירות. זה יכול להיות לשנה, אם גם הבחירות הללו יסתיימו במבוי סתום. וזה יכול להיות לארבע שנים, אם בנימין נתניהו ירכיב עם הימין את הממשלה הבאה. כלומר: בראש המשרד החשוב ביותר בממשלת ישראל, עומד שר שאין לו - ולאף אחד - מושג כמה זמן הוא יכהן.

אם נתניהו ובנט אינם מבינים כמה זה חמור, נסביר להם במשפטים קצרים וברורים. ביטחון המדינה מחייב חשיבה ארוכת טווח. הכרת הסוגיות הכרוכות בו מחייבת לימוד מעמיק. לרמטכ"ל אביב כוכבי יש תוכנית אסטרטגית לכמה וכמה שנים. האיום האירני על ישראל הולך ומחמיר. חזית הדרום עלולה להתלקח בכל רגע. שר הביטחון חייב לכהן תקופה ממשית כדי להכיר את הסוגיות. הוא צריך תקופה ארוכה עוד יותר כדי להציג פתרונות. אי-אפשר למנות שר ביטחון לפרק זמן בלי מוגדר. הבנתם?

היו לנו בעבר שרי ביטחון שכיהנו זמן קצר מאוד ואשר כהונותיהם הסתיימו בגלל תוצאות הבחירות (משה ארנס, בנימין בן-אליעזר) או בשל מחדליהם (אריאל שרון, עמיר פרץ). אבל ככלל, ב-71 שנותיה היו לישראל 21 שרי ביטחון (כולל כאלו שכיהנו יותר מפעם אחת, לא כולל מילויי מקום קצרים). הקדנציה הממוצעת הייתה קצת יותר משלוש שנים. בנט, כאמור, עשוי להיות תקופה כה קצרה, עד שהוא לא יהיה יותר מאשר הערת שוליים בתולדות המשרד הזה. והכל משיקולים פוליטיים שלו ושל נתניהו. יש לזה רק מילה אחת: הפקרות.

הח"מ היה מהראשונים בתקשורת שהצביעו על הדילוגים הפוליטיים של ציפי לבני. נתניהו הפך את הרקורד המפוקפק שלה לכלי נגדה, ובצדק. אבל נפתלי בנט ואיילת שקד שברו את השיא וקבעו רף, שאפילו בפוליטיקה התזזיתית שלנו - כנראה יהיה קשה מאוד לשבור. בשנת 2019 לבדה היו השניים - קחו נשימה עמוקה - בבית היהודי, בימין החדש, בגוש ימינה וכעת בליכוד (בצורה שטרם הובררה סופית).

בנט ושקד קיבלו את קולות מצביעי הבית היהודי ואת תיקי החינוך והמשפטים, ואז עזבו את המפלגה בניסיון להקים פלטפורמה שתשרת אך ורק את שאיפותיהם האישיות: לשכת ראש הממשלה. זה לא הצליח. הם חזרו למפלגה שנטשו, אך עשו זאת בחצי לב - גוש טכני בלבד, אותו מיהרו לפרק מיד אחרי הבחירות. כעת הם הולכים הישר ללוע הארי: להתמודד בתוך הליכוד על ירושת נתניהו. המסקנה: הדבר היחיד שבאמת מעניין את נפתלי בנט ואיילת שקד, הוא נפתלי בנט ואיילת שקד.

זוכרים את כל מה שנתניהו ובנט אמרו זה על זה? נתניהו האשים את בנט שהוא "יורה בתוך הנגמ"ש"; נתניהו ביקש משאול אלוביץ, ערב בחירות 2015, לפרסם בוואלה ידיעה נגד גילת בנט; בליכוד האשימו את בנט שהוא משמיץ את שרה נתניהו. בנט מצידו אמר: "התגובה הישראלית לירי הטילים על תל אביב היא פתטית"; בנוגע לשיחת נתניהו-אלוביץ הגיב: "זהו מעשה נבזי ופחדני, תתבייש לך"; ואילו גילת בנט כתבה בגיבויו של בעלה פוסט ולפיו "נתניהו מושחת" ו"יש לו מטרה אחת שעליה הוא מוכן להתאמץ - שנפתלי לא יהיה בממשלה".

אז למה אנחנו אמורים להאמין? למה שהם אמרו זה על זה עד לפני חודשים אחדים, או לשותפות החדשה ביניהם? לגידופים ההדדיים, או לפוסט של בנט מהחודש שעבר, ולפיו "נתניהו לא מושלם, אבל הוא היה ראש ממשלה טוב מאוד למדינת ישראל ולביטחונה... אם מערכת המשפט תצליח להפיל את נתניהו, זו תהא מכה אנושה למחנה הלאומי כולו"? או שמא אנחנו לא יכולים להאמין לאף מילה שלהם?

כאשר נטשו בנט ושקד בפעם הראשונה את הבית היהודי, הם הותירו אחריהם חובות של 19 מיליון שקל. איננו יודעים עדיין מהם החובות של הימין החדש - וברור שהם מיליונים, אולי מיליונים רבים, בשל הכישלון בבחירות לכנסת ה-21. גם איננו יודעים מהו המצב הכספי של גוש ימינה אחרי הבחירות לכנסת ה-22. אבל תחושת הבטן אומרת, שהצמד שוב עשה סיבוב אנוכי והשאיר לאחרים לנקות אחריו. תתביישו.