מי שחשב שיש איזשהו גבול להפקרות, הציניות והאנוכיות במערכת הפוליטית שלנו, קיבל שלשום (8.11.19) תשובה חד-משמעית: אין כזה. מי שחשב שלפחות ביטחון המדינה וחיי תושביה אינם כלי משחק פוליטי, קיבל שלשום סטירת לחי מצלצלת: ממש לא.
נפתלי בנט מתמנה לשר הביטחון לפרק זמן לא-ידוע. זה יכול להיות לשבועיים, עד שתקום
ממשלה חדשה. זה יכול להיות לחמישה חודשים, אם יהיו עוד בחירות. זה יכול להיות לשנה, אם גם הבחירות הללו יסתיימו במבוי סתום. וזה יכול להיות לארבע שנים, אם
בנימין נתניהו ירכיב עם הימין את הממשלה הבאה. כלומר: בראש המשרד החשוב ביותר בממשלת ישראל, עומד שר שאין לו - ולאף אחד - מושג כמה זמן הוא יכהן.
אם נתניהו ובנט אינם מבינים כמה זה חמור, נסביר להם במשפטים קצרים וברורים. ביטחון המדינה מחייב חשיבה ארוכת טווח. הכרת הסוגיות הכרוכות בו מחייבת לימוד מעמיק. לרמטכ"ל
אביב כוכבי יש תוכנית אסטרטגית לכמה וכמה שנים. האיום האירני על ישראל הולך ומחמיר. חזית הדרום עלולה להתלקח בכל רגע. שר הביטחון חייב לכהן תקופה ממשית כדי להכיר את הסוגיות. הוא צריך תקופה ארוכה עוד יותר כדי להציג פתרונות. אי-אפשר למנות שר ביטחון לפרק זמן בלי מוגדר. הבנתם?
היו לנו בעבר שרי ביטחון שכיהנו זמן קצר מאוד ואשר כהונותיהם הסתיימו בגלל תוצאות הבחירות (
משה ארנס, בנימין בן-אליעזר) או בשל מחדליהם (
אריאל שרון,
עמיר פרץ). אבל ככלל, ב-71 שנותיה היו לישראל 21 שרי ביטחון (כולל כאלו שכיהנו יותר מפעם אחת, לא כולל מילויי מקום קצרים). הקדנציה הממוצעת הייתה קצת יותר משלוש שנים. בנט, כאמור, עשוי להיות תקופה כה קצרה, עד שהוא לא יהיה יותר מאשר הערת שוליים בתולדות המשרד הזה. והכל משיקולים פוליטיים שלו ושל נתניהו. יש לזה רק מילה אחת: הפקרות.