דאגה ברוכה

ידידי המשורר יריב עצמון, מבכירי החבורה המנהלת את אגודת הסופרים, התקשר להתעניין בשלומי. אמר לי כי אגודת הסופרים עברה על רשימת החבריה הבאים כבר קצת בימים, ונמנתה ליצור עם כל אחד ואחת קשר, לתת ביטוי לעובדה שאף על-פי שהם מן הסתם בבידוד - אינם בודדים ויש שואל לשלומם.

יש בכך לא רק ביטוי לאחווה בכלל ולאחוות רעים בפרט, אלא גם מעשה שיש בו אבחנה ברוכה בין שיח היודע להביע דאגה לבין שיח מעודד חרדה ופחד. אני רוצה להאמין כי איש אינו זורה בהלה לשמה, אלא עושה כן מתוך מחשבה שהבהלה היא אמצעי אסטרטגי הולם הכופה על אנשים כללי זהירות. אבל הבהלה עצמה היא מכה. "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה" (כ"ו,ט"ז) אומר הכתוב, ומונה את הבהלה בין מחלת הקדחת והשחפת.

כנראה שהכתוב גם ידע שיש מחלה שפוקדת ויש מחלה שמפקידים אותה, כגון 'בהלה' בפקודה. דאגה מקרבת. בהלה, מטפחת חוסר אונים. פטליזם.

בין כך ובין כך, ראוי לפרסם ברבים דאגתה הכנה של אגודת הסופרים לחבריה ודרכם לכלל ישראל, לא על-ידי הצהרה, ולא על-ידי מנשר, אלא אישית, מחבר לחבר, מלב אל לב. אות היא לכלל.