לבער את החמץ שבקירות הלב

יצרני חומרי הניקיון יכולים להיות מרוצים, מרוצים מאוד, גם השנה, על-אף מגפת הקורונה, עם ישראל קנה יותר חומרי ניקיון ממזון לרגל חג הפסח. גם השנה מורקו הבתים, צוחצחו הכיורים, הוברקו האסלות, נצבעו הקירות, כובסו הוילונות, ריח של התחדשות באוויר, ריח של חג, ריח של ביעור חמץ. אכן, הפסח הזה שונה מכל פסח אחר, אינטימי, תוגה נסוכה בו משהו, אך על הניקיונות עם ישראל לא ויתר וטרח ליל ויום, יום וליל למרק, ללבן, לבער את החמץ.

אלא, שאל מול שביעות הרצון של יצרני חומרי הניקיון עומדים המומים, הלומים, נדהמים, מלאכי ביעור החמץ שבלב, הם עומדים מנופפים אנה ואנה בכנפיהם הצחורות, מבטם עגמומי, עיניהם כבויות, משתאים לנוכח כמויות החמץ שנדבקו בעם ישראל מהפסח שעבר ועד לפסח הזה, כמויות עצומות של חמץ קשה. לא חמץ רך שניתן למחותו בניגוב מטלית לחה, מדיפת ריח אקונומיקה. חמץ שנדבק ומסרב לרדת, המלאכים מנידים ראשם שמאלה וימינה, מרימים ראשם השמיימה, מנופפים בכנפיהם וכמו שחים למי שמאחורי הפרגוד: 'אנא הושיעה נא'.

והחמץ שבלב שנאגר, שנצבר, שנדבק, מסרב לרדת ושכבה מכסה על שכבה, ממש בנוי לתלפיות. והמלאכים סוככים בכנפיהם על פניהם והם רואים את גברת שנאה, אדון איבה, מר פייק ניוז, ליידי שיימינג, הדוכס מעלמא דשקרא, המלכה המשסה, הרוזן הבדאי, הוואזיר המפנטז, האציל יורה האש, יורש העצר מבעיר המחלוקת, הם עוברים בסך, אחד אחד, נכלוליים, שרלטנים, מפמפמי איבה ושקר, ושכבה מכסה על חברתה, מקבעת את החמץ הבלתי נסבל.

שנה קשה עברה חלפה לה, מהפסח שחלף ועד הפסח דהשתא, שנה של מערכות בחירות, בהן חטאנו, עווינו, פשענו, דברנו דופי ולשון הרע, העווינו, הרשענו, לצנו, מרדנו, סרחנו. בימים אלה, רגע טרם שנסב איש איש סביב שולחנו, נביט בתוכנו פנימה, נתבונן במראה ונתהה מי האיש הנשקף ממנה, מהמראה, האם זהו הדמון, המפלצת? רגע טרם התקדש החג, ניחוח האביב וריח הניקיון יינשאו באוויר, ננקה גם את החמץ שבלב, נבער אותו עד היסוד. המלאכים כבר התעופפו למשימתם הבאה, הם לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם מי שחמץ הלב שלהם כל כך קשה.

זה הזמן לערוך הגעלה לנפש, ליבון לנשמה, ניקיון לפה, חיטוי למוח, זה הזמן לבער עד היסוד את החמץ שבלב, כן, כן, הניחו מסכה על הפנים לא בגלל מגפת הקורונה אלא מחמת הריח הנוראי, המבאיש, זה הזמן לעטות כפפות על הידיים שמיהרו להקליד, לצלם, לנופף דברי רהב וכזב, זה הזמן לאלכו ג'ל מועשר באקונומיקה לנסות למרק את הזוהמה שדבקה בנו.

רגע טרם שנסב לשולחן, נתבונן, נמרק, ונקבל עלינו קבלות טובות ליום המחר, לא עוד הארס שירד לעולם וטפטף עלינו בלי הפסק בימי הבחירות, לא עוד כמוסות הרעל, השחתת הנפש, לא עוד שנאה. כשנביט בעיני המסובים לשולחן הסדר אחרי שמירקנו את החמץ שבלב, כשישאל הילד הקטן "מה נשתנה", נבטיח לעצמנו שהשתא חושך בשנה הבאה בני חורין מכבלי השנאה.