דברים ליום הזיכרון

אחרי שגמרנו לטפל בפצועים ולפנות את 6 הצעירים שנרצחו באותה שבת ליד בית הדסה בחברון נכנסנו עם הרב לוינגר אל קבוצת הנשים היהודיות, ששהתה שם במטרה לחדש את ההתיישבות היהודית בחברון. שם קיבלנו את שיעור חיינו איך להתייחס לנופלים ומהי הנחמה.

הרב, חלוץ המתיישבים, פתח בשירי שבת. אחת הנשים זעקה: הרב, איך אנו שרים ועדיין לא קברנו את מתינו?! ענה הרב לוינגר: "הרוגי קדוש ה' -לא זקוקים לאבל. יושבים הם על-יד כיסא הכבוד. מנהגי האבל נוצרו עבורנו לימי החול כשלא מסוגלים להבין את הנעשה בעולמות עליונים. והרב פתח בשיר "מעין עולם הבא" והצטרפתי בדמע.

לא כל אחד נמצא במדרגת הרוחניות שלו, אבל דומה שגם אדם מן הישוב וגם מי שאינו דתי שמבין שיש משהו גבוה יכול להיאחז בנקודת נחמה זו.

כדברים האלו שמענו השבוע מפני שני רבנים שכולים, הרב אורי שרקי והרב מורנו אחיו של אל"ם עמנואל מורנו כשסיימו בקריאה שלא לעלות לקברים בשל סכנת הקורונה. "במותם צוו לנו את החיים" הסבירו את 'צוואת הנופלים', וקראו לא להסתכן ולא לסכן את האחרים. אכן עלינו לראות את המשך החיים הפרטיים והלאומיים - כצוואת הנופלים.

אל פחד

יום הזיכרון הוא אינו יום זכרון פרטי של המשפחות, שחל ממילא בכל משפחה בתאריך שונה, אלא יום זכרון קולקטיבי שבו העם מאמץ לליבו את הנופלים, בתוכם גם את הרוגי הטרור - חיילים ואזרחים שהם חלק ממגש הכסף עליו ניתנת לנו מדינת היהודים.

כל מי שבחר לחיות בארץ ושילם בחייו את מחיר שנאתם של הקמים לכלותנו, הנו חלל קדוש למען קיומה וחוסנה של מדינתנו בארץ ישראל. חללי הטרור - נרצחו בפשעים נגד האנושות. הרוצחים רצחו צעירים בדרכם ללימודים - באוטובוסים שפוצצו משפחות בדרכים, בזריקת בקבוקי תבערה ואבנים, ומשפחות בירי בעת שנתם בבתיהם.

כשקם ארגון נפגעי הטרור הציע אורי אורבך ז"ל לצרף לשם הארגון את השם "אלמגור", לאמור: אל פחד, ללא מורא. בדרך הזו שחרטנו על דגלנו אנו ממליצים לממשלה הבאה לפעול. לא רחוקים אנו מימים שכך התנהלו. גולדה מאיר לא שילמה לרוצחי הספורטאים במינכן בהסכמים מהסוג של הסכמי אוסלו ורדפה אותם עם המוסד עד מותם.

באטנבה, ישראל לא נכנעה והסתכנה במבצע מסובך לחסל את החוטפים ולהביא את החטופים. באותו ליל שבת בחברון בעיני ראיתי איך עזר ויצמן, רפול, ובגין כרה"מ מקשיבים לרב לוינגר - לזרוק את ראשי המסיתים. ובאותו מסוק שבאו לחברון שיגרו אותם מעבר לגבול. והארץ שקטה לכמה שנים. היו ימים אחרים. וכך צריך לנהוג כיום. ללא פחד. "אל מגור".