התקווה מכבדת את בלאדי

בעיר יאש ברומניה בשנת 1878 כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר על מה שהתחולל בלבבו ובכל לב יהודי פנימה. הוא כתב על נפש יהודי הומיה, על כמיהה לוהטת - כמיהת אלפיים שנות גלות וסבל ללכת קדימה ולהגיע לפאתי מזרח - לארץ ציון ירושלים. רחוק מכאן ארג המשורר נפתלי הרץ אימבר אריג נפלא של תקווה, שכל חוטיו נושמים את תקוות ההקמה של מדינה לעם היהודי.

מתוך הררי כאב חצב משורר יהודי אותיות עבריות, שמתוכן בנה מלים בשפה העברית. מלים שהפכו להמנון של העם היהודי. המנון של עם, השר על התקווה, שהיא בת שנות אלפיים, תקווה להיות עם חופשי בארצו, ארץ ציון ירושלים.

במקום אחר בשנים אחרות, כנראה לפני כמאה שנים, היה משורר ערבי, שמתוך הררי כאבו חצב אותיות ערביות, שמתוכן בנה מלים בשפה הערבית, שהפכו להמנון של עם. המשורר הוא סיר דרויש, שגם היה סופר ומלחין. הוא קיבל במרוצת השנים מעמד יוקרתי של אבי המוזיקה הערבית הקלאסית.

אל מול "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" ומתן ביטוי ל"נֶפֶשׁ יְהוּדי הוֹמִיָּה", המשורר הערבי מציב את "גַעֲגוּעֵי-דַּמִּי לְאַרְצִי וּמוֹלָדְתִי" הוא בדרכו מביע את כאבו ואת אהבתו - "הוֹי אַדְמָתִי אַדְמַת אָבוֹת". מיליוני אנשים ילידי הארץ הזו, החיים כאן שרים בשפה הערבית - "הוֹי אַדְמָתִ". הם שחים את אהבתם לארץ הזו לאדמה עליה הם חיים, והם רואים בה כביתם.

לצערי, אני בדעה שנראית היום כדעה השוחה לה לבד נגד הזרם, כשאני מבקש שנלמד לכבד האחד את כמיהתו של השני. נלמד להכיל האחד את כאבו של השני ולהכיל יחד את התקוות והמאוויים. אני נאמן לשירה של המשוררת האהובה עלי, חיה קדמון ז"ל, הכותבת על "תאומים ילדה אותנו הארץ הזו".

בואו ביחד נבנה כאן בארץ הזו את התקווה לחיים, כשכל עם מכבד את מאוויי העם האחר החי בארץ הזו. בואו נחלץ את עצמנו מעתיד מדמם ונבנה בארץ הזו חיים לשני העמים החיים כאן מתוך דיאלוג מכבד.