פוליטיקה ללא ערכים

כאיש המחנה הלאומי, כחבר הליכוד וקודם לכן תנועת החרות - עוד משנת 1966 - ראיתי תמיד במפלגת העבודה, וקודמתה מפא"י, יריב פוליטי מר. מפלגה שבראשה עמדו אישים כמו בן-גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר, שלנפילים נחשבו בציבור. מפלגה ששלטונה מובטח עד קץ הדורות. זכתה למספר מנדטים שהיום כל מפלגת שלטון רק יכולה לחלום עליו. תנועת החרות מול מפלגת פועלי ארץ-ישראל - זה היה הקרב העיקרי במערכות הבחירות, בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, ואף לאחריהן. זו מניפה את דגל ז'בוטינסקי, שנפטר שמונה שנים לפני קום המדינה, ומונהגת בידי בכיר תלמידיו, מנחם בגין, וזו מונהגת על-ידי יריבו, מי שהכריז על הקמת המדינה, דוד בן-גוריון. מחד-גיסא, מפלגה שטוענת "לשלימות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם", ומאידך-גיסא מחנה סוציאליסטי, מעמדי, הסתדרותי, בוטח בעצמו ובשלטונו עוד מתקופת היישוב, כאילו המדינה שייכת רק לו, וסיסמתו: "בלי חרות ומק"י".

הקרבות הפרלמנטרים בכנסת בין ראש הממשלה לבין ראש האופוזיציה, היו חריפים, עמוקים, עוצמתיים. טעונים באמוציות אישיות, אבל מעל לכל בעמדות ורעיונות. נאומיהם היו ארכנים ומנומקים, יכולת לקרוא אותם במלואם למחרת היום, פרושים על פני העמודים הראשונים והמשכיהם פנימה של ביטאוני שתי המפלגות - "חרות" ו"דבר". צריך לזכור: באותן שנים מפלגה בלא עיתון יומי לאו שמה מפלגה. לא רק לשתי הגדולות היו עיתונים יומיים, גם לקטנות יותר: לציונים הכלליים - "הבקר", למפד"ל - "הצפה", למפ"ם - "על המשמר", לאחדות העבודה - "למרחב", למק"י - "קול העם", וכן הלאה. כלי התקשורת האלקטרוני היחיד היה הרדיו, קול ישראל, שנשלט ללא עוררין מלשכת ראש הממשלה. דמוקרטיה בערבון מוגבל. הסיכויים של הימין מול השמאל היו אפסיים.

מנחם בגין, בהתמדה, ללא ליאות, בכישרון פרלמנטרי בלתי רגיל, הוביל את תנועתו במדבר האופוזיציוני, ראה באופוזיציה שליחות, מכשיר חיוני במדינה דמוקרטית. משהבין שתנועתו לא תוכל לבדה לחלץ את השלטון מידי מפא"י, השכיל אפוא לרקום חיבורים, להקים גוש עם המפלגה הליברלית ועם יוצאי תנועת העבודה, תחילה תחת השם גח"ל, לאחר מכן - הליכוד. ב-1977 הושג היעד. הבלתי ייאמן קרה: מפא"י איבדה את השלטון, מחנה הימין בראשות בגין חולל את המהפך ההיסטורי. מעבר למעבר השלטוני משמאל לימין, חשיבותו העיקרית של המהפך היא בחיזוק אושיות הדמוקרטיה, לאחר שנות השלטון ה"ניצחי" של השמאל.

אלה היו שנים שבהן האידיאולוגיה משלה בכיפה. הפערים הרעיוניים בין שני המחנות היו חתוכים וחדים. על פיהם גם הצביעו המוני בית ישראל. מי לשמאל ומי לימין. ובשוליים - מפלגות זעירות, כל אחת והאג'נדה הצרה שלה, וכמובן - החרדים. אידיאולוגיה? - מילה שכמעט אינה בשימוש כיום. בייחוד מאז שמפלגת העבודה התאיידה, ומאז שנסגרו כל היומונים המפלגתיים. הכתובת הייתה על הקיר, כפי שהיטיבה לבטא זאת פרופ' אניטה שפירא עוד ב-1987: "תנועה ללא ערכים וללא נושא חברתי מובהק, מגיעה לשלב האחרון במחזור חייה, הקמילה. תנועת העבודה הגיעה כנראה לסוף הדרך".

אבות תנועת העבודה בוודאי מתהפכים בקברם לנוכח מציאות זאת, שבה מפלגתם אינה עוברת את אחוז החסימה. במקום אידיאולוגיה קיבלנו כיסאולוגיה. במקום שמאל, צצו מפלגות שצביונן הרעיוני אינו ברור. הפוליטיקה נהייתה שדופה, ריקנית, צעקנית, עד שגם אני מתגעגע לימים עברו, בלי להקנות להם אידיאליזציה מופרזת. האמונות, הרעיונות, העקרונות, היו ביסוד המאבקים הפוליטיים העזים דאז. כן, היו גם התקפות אישיות, אבל בעיקר קרבות בין תפיסות עולם מנוגדות. ידעת בוודאות עם מי להזדהות, עם מי לא.

בימינו המושגים ימין ושמאל כמעט נטשטשו. אינם עוד סחורה עוברת לסוחר בשוק הפוליטי הגועש. 43 שנה מאז המהפך, ופני הפוליטיקה הישראלית השתנו לבלי הכר. מפלגות קמות ונופלות, מנהיגים צצים ונעלמים, מצעים אינם חיוניים, הבטחות לא מקויימות, התחייבות שוות כקליפת השום. וכך את החלל שהשאירה אחריה מפלגת העבודה ממלאות מפלגות חסרות חוט שדרה רעיוני, נושאות שמות סתמיים שאין מאחוריהם דבר, היום הן פה, מחר הן שם. עומק ומחשבה, דרך והגיון, אינם נחשבים. הכל אישי. רק החרדים שומרים בקנאות על אמונתם ודרכם.

הליכוד אומנם מגלה יציבות יחסית (בסקרים), אבל גם בו ניבעים סדקים אידיאולוגיים, עם מנהיג כריזמטי שדבק בכסאו. תנועה שקמה ונישאה על-כנפי מורשת מופלאה, ואינה עושה הרבה להנחלתה. אין פלא על כן, שגם ממנה החלה נשירה. ריק גדול שורר במערכת הפוליטית החולה שלנו. קמילה בלשון ההיסטוריונית. אז מה הפלא שקצת מתגעגעים ל"עבודה" ההיא (לא למרצ הקיצונית והקקיונית), שתציב אתגר אידיאולוגי של ממש לימין, ויחד יזרימו אידיאולוגיה, הגיון ותכלית לעורקי המערכת הפוליטית?