חלק משמעותי מן התרומה ההיסטוריוגרפית של ההומור בשואה נוגע לאנשים ותופעות עליהן הוא מספק מידע עובדתי חשוב. יש להדגיש, כי כאן על החוקר לפעול בזהירות. מצד אחד, מדובר במקורות בני הזמן שקוראיהם ושומעיהם הכירו לעיתים את העובדות לאשורן, ולא ניתן היה למכור להם בלופים. מצד שני, הומור מעצם טבעו נוטה לגוזמה ולהעצמה, ויש לבחון האם המידע הנמסר במקורות אלו אינו לוקה בכך. יש גם לזכור, כי כאשר מדובר בהומור ביקורתי – עשויה מטרתו לקלקל את השורה מבחינת דיוקו.

בהקשר זה יש לקרוא את המסמך המתאר את משטרת גטו ורשה. הוא נושא את הכותרת "דיוקנאות הבחורים המצוינים של שירותי השמירה על החוק והסדר, זוטות בחרוזים – ורשה, שנת 1941". המסמך הארוך נמצא בארכיון רינגלבלום ומחברו אינו ידוע. פרופ' ישראל גוטמן המנוח סבור היה,¹ שייתכן שהכותב – שהיכרותו הקרובה עם המשטרה ניכרת היטב – היה אחד מעובדי היודנראט שהיה שרוי במאבק כוחות מתמיד מול המשטרה.

המסמך מתחיל בדמותו של יוזף שרינסקי, המומר אותו מינה אדם צ'רניאקוב למפקד המשטרה, ומתאר אותו כאופורטוניסט המתאים את עצמו לכל מי שבשלטון, וכמי שמבלה חלק ניכר מזמנו בענייניו הפרטיים. במצב זה, ממשיך המחבר, רוב העבודה נופלת על כתפיו של צ'פלינסקי, סגנו של שרינסקי. על אדם בשם פעלס, שהיה האחראי על הסוהרות בכלא פוויאק, נאמר במפורש שניצל לרעה את מעמדו כדי לקבל שוחד מיני: המבקשות להתמנות לסוהרות מציעות לו "תן לי מפתחות לתא ואתן לך מפתח אלי, למיטה".

יעקב לייקין, מחליפו לימים של שרינסקי, מתואר בחריפות רבה: "קדימה בחורים בני חיל! לתפוס יהודים לעבודה בליל. אני המתייצב ראשון לפעולה ועל כך אקבל העלאה בדרגה". רופא בשם ד"ר פיינצין, טוען המחבר, נהנה מאוד מהמשימה שהוטלה עליו – לבדוק האם הנשים (אולי סוהרות ואולי אסירות) אינן סובלות ממחלות מין: "הן חמודות, יפות גזרה וחמוקיים, אז אני בודק אותן היטב, בשבע עיניים".

אלבין פליישמן, שהיה אחד ממפקדי המשטרה, חילק את איזורי האחריות של השוטרים וכך קבע מי יתחלק עם מי בשוחד, נאמר במסמך. בפיהם של השוטרים עצמם הוא שם את המילים "מתים היינו מרזון, בלי חנויות המזון. פרצופינו מדושנים בביקורת דוכנים. יש שם תה לא חם מאוד. נו, אז תנו גם קצת עוגיות". המחבר מתאר ללא כחל וסרק גם את מייצ'יסלב שמרלינג, מתאגרף לשעבר שנודע באכזריותו: "לחבוט או לא לחבוט? הנה השאלה. והפרצוף אשר חותם ידי ישא, את הדברים של המלט בין-יבין עד תום. אצל רופא השיניים, הדנטיסט שלו, יתקין שיניים חדשות". גם השוטרים שבעבר היו שומרי ראשם של אנשי היודנראט בולטים באלימותם – ולצד זאת נוטלים שוחד מיני, טוען השיר.

במשטרת הגטו הייתה מחלקה לחקירות שוטרים, מציין הכותב, אך היא עסקה בזוטות בלבד, בעוד "האחרים כבר ממלאים כיסיהם בגזל של מאות". השיר מסתיים במקהלה של כל השוטרים, המלמדת על יחסם כלפי הביקורת: "מספיק, תנו לנו את זה המחבר, לפני שיוסיף ויקשקש עוד ויותר. החיוך המנומס שלו הוא רק הסוואה, צריך לעקור את לשונו הרעה!".²