אולי זכר השואה יאחד

כדבוקה אחת הם צעדו בקור המקפיא, מכורבלים במעיליהם ובצעיפיהם, באירועי יום השואה הבינלאומי במחנה אושוויץ על אדמת פולין - תחנתם האחרונה של מיליון ו-200 אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים. משני צידיהם איגפו אותם אנשי המשמר נושאי דגלי ישראל. דוממים הם התקדמו מ"שער המוות" של מחנה בירקנאו, לאורך מסילת הברזל, מרחק של כמה מאות מטר, אל רחבת אנדרטת הזיכרון, אשר משני צידיה שרידי תעשיית המוות הנאצית.

שבע שנים חלפו מאז ולעולם לא אשכח את האירוע המרטיט הזה, בו נטלתי חלק כחבר משלחת כנסת ישראל. זה היה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום שבו נכבש מחנה ההשמדה הזה על-ידי הצבא הרוסי ב-27 בינואר 1945, והובס צבאו של היטלר ימ"ו. כמחצית מחברי הכנסת, נציגי כל הסיעות, יצאו במטוסים מיוחדים לעבר קרקוב ומשם הוסעו לאושוויץ. בדבוקה אחת הם נעו המומים בין הגדרות המחושמלים, בין הצריפים הקודרים, המשרפות, הקרונות, מאוחדים בהכרתם כי את השואה אסור להשכיח, את לקחה יש להנחיל גם לדורות הבאים, וכי מדינת היהודים היא התשובה לכל שונאינו בעבר, בהווה ובעתיד.

צעדתי לצידו של שבח וייס, בעצמו ניצול שואה, ולשעבר יו"ר הכנסת ה-13 בה כיהנתי, ולאחר מכן שגריר ישראל בווארשה, ועתה יו"ר מועצת יד ושם. ההליכה לצידו העצימה את החוויה הקשה, החד-פעמית. צעדה משתקת ומאחדת כאשר את תחושת האחדות ממחישה במיוחד אבוקת הזיכרון שהוצתה במשותף על-ידי יו"ר הקואליציה דאז, ח"כ יריב לוין, וראש האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג. המעילים כבדים והצעיפים חמימים לא לגמרי הועילו בקור העז של מינוס 15 מעלות. שאלנו את עצמנו, איך אפשר היה לשרוד אז את החורף הפולני, שאינו יודע רחם, כשרק כותנת דקה לגופך, והקלגס הגרמני אינו יודע רחם? ואכן, רבים מאחינו שהובאו לכאן ברכבות מרחבי אירופה, לא שרדו את הקרה, עוד קודם שהובלו למשרפות.

השואה, מלחמת העולם השנייה, לא פרצו בפתע. הכתובות היו על הקירות ברחבי היבשת האירופית. הרצל, ז'בוטינסקי ומנהיגים ציוניים נוספים התריעו במשך שנים מפני סכנת השמד האורבת לבני העם היהודי אם לא יתעשתו ויעלו לארץ-ישראל. מעטים נענו לקריאות האזעקה, הצילו נפשותיהם. שליש מהעם היהודי עלה בעשן המשרפות השמיימה. גרמניה הנאצית המיטה על העולם כולו אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית - כ-50 מיליון בני אדם נספו בשנות המלחמה העולמית השנייה. בלי ששה המיליונים, העם היהודי קם מאפר השואה, לחם בארצו וכונן את מדינתו העצמאית.

יום מצמרר לכל משתתפיו היה זה אותו יום במחנה אושוויץ לפני שבע שנים. יום דחוס של טלטלה מעיקה, של חשבון נפש מר וכואב לכל משתתף ולכל פרלמנטר ישראלי, בהם גם ערבי אחד ודרוזי אחד. אבל זה היה רק יום אחד בלוח השנה. אירוע מעצב של התלכדות ואחדות זמניים. בבית, בשובם אל המליאה במשכן שבלב הבירה, חזרו העניינים לקדמותם. שוב נגחו הח"כים אלה את אלה. נשכחו האסון הבלתי נתפס ההוא וגם האיומים החדשים.

אשתקד צוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ביד ושם בירושלים. כ-50 ממנהיגי העולם התחייבו בהתכנסותם רבת רושם, לזכור ולא לשכוח, ולהילחם בכל גילויי האנטישמיות שחזרו והתרבו בארצותיהם. זאת בעקבות מיזם מ-2016, שבו הארגון הבינלאומי לזיכרון השואה פרסם הגדרות מחייבות לאנטישמיות ובהן הכחשת זכות העם היהודי להגדרה עצמית. ובעוד מתנהל ויכוח נוקב (במיוחד בעולם היהודי) סביב סעיף זה - למשל, אם תנועת החרם על ישראל היא אנטישמית - פרצה לעולמנו מגפת הקורונה ועוררה גלי אנטישמיות מחודשים. התחייבויות נאות לחוד ומציאות עגומה לחוד.

אבל מה כי נלין על אומות תבל, כאשר בישראל עצמה מגפת שנאה פנימית משסעת בתוכנו? בעוד הקורונה מפילה בנו אלפי חללים, משתקת כמעט כליל את המשק, משנה אורחות חיינו, ובעוד האיומים מאירן מתעצמים - הניסיון לקיים אחדות לאומית בממשלה כשל כישלון חרוץ. שוב אנו בסחרור משולב של מגפה ובחירות, בטירוף מערכות ממש. האם זיכרון אחד, יום אחד, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שחל זו הפעם ה-76 מאז שוחרר מחנה אושוויץ, ינוצל לחשבון נפש לאומי, שכה נדרש לעת הזאת? האם יוכל לשמש לנו תמרור אדום, תזכורת, לאילו תהומות אנו עלולים להידרדר לאו-דווקא בשל אויבינו, אלא יותר בשל שנאה פנימית גואה, שכבר מתבטאת באלימות פיזית ברחובות? במערכת בחירות מסעירה ככל שהינה, בעיתוי כה קשה, מן הראוי שראשי הציבור יתעלו ויפגינו אחריות, גם כשנאבקים על קולות הבוחרים. רק ישראל דמוקרטית אך מאוחדת היא הערובה לכך שלא תתרגש עלינו ועל תפוצות הגולה שואה שנייה.