שבעה קני מנורה אפופים בלהבות

בשנת 1890 השתוללה בסלוניקי דליקת ענק, אשר כילתה את רוב 27 בתי הכנסת, את בית הספר המרכזי (תלמוד תורה גדול), שמונה בתי מדרש, ישיבות וספריות – לצד כמה כנסיות חשובות ו-2,000 בתים. הנזק החומרי והרוחני לקהילה היה עצום. כחלק מן השיקום, רכש ועד הקהילה שני מגרשים להקמת שיכונים למי שאיבדו את בתיהם; שכונת ורדאר הייתה אחת מהן, עם 162 בתים ל-334 משפחות, לצד בית כנסת, בית ספר ומרפאה.

בפברואר 1943 ציוו הגרמנים על יהודי סלוניקי לעבור לשלושה גטאות, ושכונת הברון הירש הפכה למתחם סגור, שמור היטב, מוקף חומת עץ ועליה גדר תיל. לפני המלחמה התגוררו בה 2,500 איש; כעת נוספו עליהם 1,700 והצפיפות הייתה איומה. 19 המשלוחים לאושוויץ, בחודשים מארס-אוגוסט, יצאו בהפרשים של מספר ימים, ולאחר כל אחד מהם הובלו לגטו הברון הירש היהודים המיועדים לגירוש הבא.

ברחוב Sypprou שבשכונה זו ניצב בית דו-קומתי דל; חוטי הכביסה העמוסים מרמזים שמשפחה גדולה מתגוררת בו. זה היה הבית בו גדל יעקב (ג'קיטו) מאסטרו, נער יליד 1927 שהפך למציל יהודים באושוויץ. ג'קיטו גורש במארס 1943, באחד המשלוחים הראשונים מסלוניקי, ובזכות שליטתו בגרמנית מינו אותו הגרמנים למתורגמן בינם לבין אנשי עירו. כאשר הועבר ג'קיטו לתפקיד של סדרן עבודה בבירקנאו, הוא ניצל את גישתו לכרטיסיות כדי להעביר את בני עירו לתפקידים קשים פחות (יחסית, כמובן) – אם כי המשמעות הייתה שאחרים, לעיתים יהודים, הוצבו במקומם. ג'קיטו גם ידע כיצד להשיג סיגריות, תכשיטים ומשקאות חריפים, וכך שיחד את הממונים עליו, הציל אסירים מ"ניסויים רפואיים" והשיג תרופות מצילות חיים. הוא שרד ועלה ארצה.

הגירושים לאושוויץ יצאו מתחנת הרכבת הסמוכה, שבימים כתקנם שימשה לרכבות משא. הגרמנים בחרו את שכונת הברון הירש כמקום הריכוז, בשל קרבתה לתחנה. הבניין המקורי של התחנה נהרס בזמן המלחמה, בניין חדש הוקם במקומו ב-1960 ובחזיתו נקבע לוח שיש המנציח את הגירושים. בשולי המסילות ניצבים כמה מן הקרונות ששימשו לגירושים – אותם קרונות בהמות ידועים לשמצה, שהנסיעה בהם הייתה עינוי נורא ואף גרמה למותם של רבים עוד בטרם הגיעו למחנות ההשמדה.

אנדרטת השואה העיקרית של סלוניקי ניצבת בשוליה של כיכר החרות – המקום בו התחוללו ביולי 1942 אירועי "השבת השחורה", כאשר אלפי יהודים עמדו שעות בשמש הקופחת, המתינו לרישומם לעבודה וסבלו מהתעללות הנאצים. בעת ביקורי בעיר, באוקטובר 2020, קשה היה להתרשם מממדיה של הכיכר, שכן על רוב שטחה מבוצעות עבודות בנייה. בצד המזרחי שלה שוכנים סניפי בנקים וחנויות, כמו גם שלט הסבר מפורט ביוונית ובאנגלית, המתאר הן את חלקה במאבק העצמאות היווני והן את האירועים הטראגיים שהתחוללו בה בשנות השואה.

האנדרטה נמצאת בצד המערבי של הכיכר, על הטיילת היפהפיה של סלוניקי, משקיפה אל הים ואת הנמל שהיהודים היו כה בולטים בו. במקור הוצבה האנדרטה ליד בית החולים הירש, ונחנכה בשנת 1997 בידי נשיא יוון דאז, קוסטיס סְטֶפָנוֹפּוּלוּס; עשר שנים מאוחר יותר היא הועברה למיקומה הנוכחי. האנדרטה, עשויה ארד, עוצבה בידי האמן הסרבי ננאון גליד והושלמה בידי בניו, גבריאל ודניאל. היא מציגה מנורת שבעה קנים אפופה בלהבות ובתוכן דמויות אדם סמליות. האנדרטה מרגשת ומרשימה בפשטותה, וקורעת את הלב במשמעותה: במידה רבה, זה כמעט כל מה שנותר מקהילת "ירושלים דבלקן".