תודות, צל"שים

מחר בערב, אי"ה, נלך לכיכר רבין להנציח את פרישת בנימין נתניהו מראשות הממשלה. אל הנער הזה התפללנו. אך בריסון, בלי לדקור ולהעליב ולהתגרות במי שתמכו בביבי. הם אחים. הם (על-פי השקפתנו) טעו. הם השותפים הטבעיים שלנו לקידום מעמדה של מדינת ישראל.

ביבי אינו אויב אלא יריב, שלהשקפתנו עשה לצד הישגיו מהלכים חמורים ומקוממים, אך אפילו מי שרואים בו יותר מיריב חייבים לנקוט על-פי הכלל ש"בנפול אויבך לא תשמח".

אין בליבי שמחה לאיד. בוודאי לא נקמה. גם לא שיסוי. כי אילו דבקנו בשיסוי - במה היינו ראויים יותר מנתניהו? אם נשיב ליריבים בלעג ובוז - "מה הועילו חכמים בתקנתם"? לא-כלום.

כלל חשוב חייב להנחות את מחנה בני האור: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". הרומאים אמרו זאת יפה מאיתנו: "לטעות - זה אנושי; לסלוח - אלוהי".

רק שאנו ננצור בזיכרוננו ובתודעתנו את השנה המשמעותית והקשה הזאת שעוד ידובר בה, והיא רוויית חוויות והיא דגם למאבק דמוקרטי צודק ומצליח, והיא הולידה בימים הקשים ביותר של אלימות המשטרה והמתפרעים את הרעות היפה בין בני האור, שלא חסכו מעצמם את הגשם והרוח החודרת עד לעצמות ואת החמסין ואת דוחק החניה, ובאו להפגנות שבוע אחר שבוע וכמה פעמים בשבוע, ויכלו לזדון שהחל פושה בחוגי השלטון.

עוד נכתוב על השנה הזאת. ספרי היסטוריה יספרו עליה. גם פוסטים קרובים. ובינתיים תודה ליוזמי ולפעילי ההפגנות, ובהם - אסף אגמון; אור לי ברלב; ישי הדס; אמיר השכל; שקמה שוורצמן; אליעד שרגא, ואם קיפחתי מי ממובילי ההפגנות - נא להודיעני ונתקן. הערה: גם מייסדי ההפגנה בכיכר גורן, הזכירו לי, סיגלית קסלר, אורי נחמן וגונן בן יצחק.