להביא את החיים האמיתיים לשיח הפוליטי

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי וחברות הממשלה, משפחה אהובה, שמי ענבר בזק, בתם של צבי פריד, זיכרונו לברכה, ורותי פריד, תיבדל לחיים ארוכים, ילידת קיבוץ דן ותושבת יובלים שבמשגב. מאז שנכנסתי למשכן, לפני קצת פחות מחודש, אני מרגישה כמו שחקנית בהצגת תיאטרון. אולי בגלל שאני חדשה כאן אני רואה את הדברים בעיניים אחרות, רעננות. למעשה, אני מרגישה שכולנו פה שחקנים. אנחנו משחקים בהצגה, כזאת מהסוג שהיו כותבים אפרים קישון או אולי חנוך לוין, כי זה סוג של סאטירה ריאליסטית שיש בה, מצד אחד, את הסוגיות הכואבות והמדממות של החברה הישראלית, ומהצד השני יש פה גם לא מעט רגעים של ציניות והומור.

בכל פעם שאנחנו יוצאים מהמליאה ועוברים למה שמכנים כאן הפרסה - שזה בעצם מעין סלון גדול, שנמצא פה מאחורה - כולנו פושטים את המסכות והתחפושות. ושם, איפה שאין מצלמות, אנחנו מרשים לעצמנו להפסיק לשחק ולהיות מי שאנחנו באמת. אלו הרגעים הקסומים שאני הכי אוהבת מאז שנכנסתי למשכן - על מגשים של כריכי טונה וירקות חתוכים, רגעים שבהם אני מוצאת את עצמי שקועה בשיחות עומק מרתקות עם חברי כנסת מכל הסיעות. בחדר ההלבשה, כפי שאני קוראת לו, נעלמות המסכות של קואליציה ואופוזיציה, וכולנו יושבים יחד. בחדר ההלבשה תמצאו את חברי הכנסת מרע"ם יושבים ליד חברי הכנסת מש"ס, ישראל ביתנו ביחד עם יהדות התורה ומרצ, גונבים דקות יקרות מפז של משחק חצי גמר גביע אירופה בין אנגליה לדנמרק; או את חברי הכנסת של הליכוד יושבים לצידם של חברי הכנסת וחברות הכנסת של יש עתיד וימינה, מדברים על הבית ועל הילדים ומשתפים כמה קשה לנו לשבת פה לילות ארוכים בלי לראות את המשפחה. באותם רגעים קסומים אני לא מרגישה שאני חלק מהצגה שבה אני מחויבת לשנוא את הצד השני. אלו הרגעים שבהם אני מגלה שיש לי הרבה יותר מהמשותף עם חבריי מהצד השני של המתרס הפוליטי מאשר מהשונה.

מאז שהגעתי לפה אני שואלת את עצמי: האם ההצגה שאנחנו משחקים זו ההצגה שאזרחי המדינה, שבחרו בנו, מבקשים לראות? האם השיח הפוליטי האלים, המקוטב והקיצוני, הוא חלק מההצגה שעלינו לשחק או שאולי הגיע הזמן להחליף את המחזה? אתם יודעים מה, אולי עדיף שפשוט לא נשחק, נהיה מי שאנחנו באמת, כמו כשאנחנו נמצאים שם מאחור, בפרסה. השיח של אנחנו והם כל כך הוטמע בפוליטיקה הישראלית שלפעמים אני חושבת שנבחרי הציבור, כלומר אנחנו, שוכחים שיש לנו מטרה משותפת, לכולנו, קואליציה ואופוזיציה כאחד, והיא ליצור מדינה טובה יותר ומציאות טובה יותר לאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל.

ובחיים האמיתיים של כולנו, בארץ הכל-כך מורכבת ומעניינת הזו, אין באמת אנחנו והם. בתיאטרון הפוליטי, העובדה שגדלתי בבית חילוני והתחנכתי על ברכי האידיאולוגיה של השומר הצעיר משמעה שמצפים ממני לסלוד מכל מה שמריח ממנו ניחוח של דת, שאני נדרשת למחות בתוקף נגד כל מהלך של המפלגות החרדיות, שנלחמות בלהט על זהותה היהודית של מדינת ישראל - בעוד שעבור רבים מאיתנו, החילונים, אותו מהלך ממש מתפרש ככפייה דתית ופגיעה בחירויות האזרח. אבל בחיים האמיתיים גדלתי בבית - בת לאב שגדל בבית חרדי ואימא שגדלה בבית חילוני. הוריי הכירו במסגרת גרעין הנח"ל ובחרו לגור בקיבוץ דן שבגליל העליון. כך למעשה הייתה לי משפחה מהצד של אבא - משפחה חרדית, ומשפחה מהצד של אימא - משפחה חילונית. הוריי לימדו אותי לכבד ולהוקיר את המנהגים של שני הצדדים. כשהיינו נוסעים לבקר את הסבים ברחובות, מהצד החרדי, ידענו שאצלם בבית אין טלוויזיה, שמברכים על המזון ושלא אוכלים חמץ בפסח. לעומת זאת, כשנסענו לבקר את סבא וסבתא בחולון, מהצד של אימא, היינו נוהגים אחרת. כילדה לא ראיתי שום הבדל בין סבתא וסבא החילונים וסבא וסבתא החרדים. כל הסבים והסבתות שלי אהבו ופינקו אותי כמו שרק סבתות וסבים יודעים לפנק.

בתיאטרון הפוליטי שאותו מציגים סוכני השנאה בכנסת, העובדה שנולדתי וגדלתי בקיבוץ משמעה שאני פריבילגית שגדלה עם כפית של כסף בפה, נדל"ניסטית, יש האומרים, שחיה על אדמות יקרות ערך שקיבלו הקיבוצים. אבל בחיים האמיתיים הוריי בחרו לעזוב את בתיהם בחולון וברחובות ולהצטרף לגרעין נח"ל כדי לתמוך בקיבוץ צעיר על גבול הצפון. הם גידלו ארבע בנות במציאות ביטחונית לא פשוטה, עם ניסיונות חדירה של מחבלים וירי קטיושות. זיכרון הילדות הראשון שלי הוא שומרת הלילה, שמעירה אותי באמצע הלילה בבית הילדים, באמצע התקפת קטיושות, ומאיצה בי לרדת למקלט. את הלילות הארוכים במקלט, שהפכו לימים, ולעיתים לשבועות, העברתי עם חבריי מקבוצת אלון, כשאבא ואימא שלי לא לצידי.

בחיים האמיתיים אבא שלי היה משכים קום מדי בוקר לעבודתו ברפת או בבריכות הדגים של הקיבוץ, כמו מאות אלפי חקלאים אחרים, שבזכות עבודתם המסורה אזרחי ישראל נהנים מתוצרת חקלאית טרייה ואיכותית תוצרת הארץ ומביטחון תזונתי. ואימא שלי - עכשיו היא תכעס עליי שאני אומרת בת כמה היא - אימא שלי, בת ה-84, עדיין עובדת. וכמו שאני מכירה אותה, היא תמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה כל עוד תהיה לה היכולת הפיזית והמנטלית לעשות כך, כי בחיים האמיתיים אחד הערכים המרכזיים שעליהם חונכנו בקיבוץ הוא ערך העבודה. שולבנו בעבודה בענפי המשק כבר מגיל 13, ומרגע שהשתחררתי מהצבא לא היה יום בחיי שלא עבדתי לפרנסתי, אם זה בטיפול בקשישים, בעבודה בחקלאות או בניקיון. חבריי ואני מעולם לא קיבלנו קצבאות, מלגות או מתנות מאף אחד. כל מה שהשגתי בחיים השגתי בזכות עבודה שלי ושל זיו, בן זוגי, שגם הוא בן קיבוץ.

בתיאטרון הפוליטי, כילידת קיבוץ בגליל העליון אני אמורה לחיות בקונפליקט תמידי עם שכניי תושבי עיירת הפיתוח קריית שמונה. אבל בחיים האמיתיים התאמנתי שש שנים בנבחרת האתלטיקה הקלה של הפועל גליל עליון עם אשר ואבי, עם עדנה וחיימק'ה, כמובן עם האחים אזולאי המפורסמים - כולם תושבי קריית שמונה, וכולם היו החברים הכי טובים שלי. והיינו מבלים שעות ביחד על מגרש האתלטיקה הקלה ובנסיעות לתחרויות בכל הארץ, ולא ראיתי מעולם שום הבדל בין החברים שלי מקריית שמונה לחברים שלי מהקיבוץ. גם הקטיושות לא הבחינו בין תושבי קריית שמונה לבין תושבי הקיבוצים והמושבים. הן גרמו לכולנו להיכנס למקלטים בדיוק באותו הזמן. וכמובן, כשהפועל גליל עליון לקחה ב-1993 את אליפות המדינה בכדורסל, בניצחון ההיסטורי על מכבי תל אביב, לא היה הבדל בין השמחה שלנו, הקיבוצניקים, לשמחת אנשי קריית שמונה, כי הפועל גליל עליון הייתה הקבוצה של כולנו.

בתיאטרון הפוליטי, העובדה שנולדתי לשני הורים יוצאי עדות אשכנז משמעה שאני לא יכולה לשבת באותה מפלגה או באותו מחנה פוליטי עם ישראלים ממוצא מזרחי, ואוטומטית אני מתויגת כמי ששייכת למחנה האשכנזים האליטיסטי. אבל בחיים האמיתיים - מתוך שלוש אחיותיי, האחת נישאה לגדי אפוטה המרוקאי והשנייה נישאה לפיצ'ו מזרחי העירקי, ומתוך 18 האחייניות והאחיינים שלי, יש עשרה שהם ערבוב של גנים מזרחיים ואשכנזיים. ואתם יודעים מה, אלה הילדים הכי יפים.

בתיאטרון הפוליטי, כיהודייה שחיה ביישוב קהילתי בגליל, חבל ארץ שיש בו רוב ערבי, אני אמורה להרגיש שהערבים שחיים סביבי מאיימים על האיזון הדמוגרפי, ויש שיאמרו שהם מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. אבל בחיים האמיתיים - אבראהים, ראשיד ומוחמד הם האנשים הראשונים שמברכים אותי בכל בוקר לשלום ומחייכים אליי, והם אלו שהופכים את הבקרים שלי להרבה יותר יפים.

משגב, מבחינתי, היא אחת הדוגמאות המוצלחות לחיים משותפים, לחיי שכנות, שיתוף פעולה וערבות הדדית. במועצה אזורית שיש בה יישובים חילוניים, יישובים דתיים וישובים בדואיים, זה לא תמיד פשוט. זה מצריך מכולנו הרבה פשרות, אבל אם אנחנו מצאנו את הדרך במשגב לחיות ביחד, אין סיבה שזה לא יעבוד במקומות אחרים.

יש לי תחושה מאוד חזקה שאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל לא מעוניינים לצפות בהצגה שהמשכן הזה מספק להם, אלא שהם מעדיפים לראות אותנו, נבחרי הציבור שלהם, מייצגים את החיים האמיתיים שלהם ומתייחסים לבעיות היום-יום שעימן הם מתמודדים, עם הקשיים הכלכליים, עם יוקר המחיה, האתגרים בחינוך, העומס בכבישים, נושאים של איכות סביבה וזיהום אוויר. אלה החיים האמיתיים של רוב אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל.

המטרה שהצבתי לעצמי פה בכנסת היא להביא את החיים האמיתיים לשיח הפוליטי. להזכיר לכולנו שיש בינינו הרבה יותר מהמשותף מאשר מהשונה. אני בוחרת להסיר את המסכות ואת התחפושת ולא להשתתף בהצגה. בכוונתי להביא לכנסת את קולם של האנשים האמיתיים; את קולם של תושבי המרחב הכפרי, שהפכו בשנים האחרונות לשק החבטות של פוליטיקאים ציניים. להביא את קולם של תושבי ותושבות הצפון שהמדינה פשוט שכחה; להביא את קולם של העצמאים, העצמאיות ובעלי העסקים הקטנים, שהופקרו במשך שנים על-ידי המחוקק, והם נכון להיום המגזר העובד היחיד שאין לו רשת ביטחון סוציאלית. ובעיקר - להשמיע את קולם של מיליוני ישראלים שבחרו בממשלה שפויה, ושעבורם שפיות היא מערכת פוליטית שחותרת לאחדות ולא לפילוג, לשיח מחבר ולא להסתה; להשמיע את קולם של מיליוני האזרחים ששואפים לחיים משותפים וטובים יותר ביחד, למרות הפערים האידיאולוגיים ולמרות המחלוקות הפוליטיות. אני אסירת תודה שיש לי את הזכות לקחת חלק בקואליציית השינוי, שבעיניי מייצגת בדיוק את העיקרון הזה.

לסיום, אני רוצה להגיד תודה לאנשים הכי יקרים בעולם, שנמצאים פה איתי היום - לאימא רותי, שהגיעה כל הדרך הארוכה מקיבוץ דן; לזיו, בן זוגי היקר, שיושב פה; ולילדים האהובים שלי, מור, רז וגיל, שלא אישרו להם להגיע בגלל מגבלות הקורונה והם צופים בנו מהבית. אוהבת אתכם הכי בעולם. תודה.