שוחר קרבות ודיווח (ב')

צל"ש

בן ישי שב ארצה מגרמניה במלחמת יום הכיפורים, בלי רשות הממונים עליו, הצטרף לעמיתיו ברשות השידור, אך פעל בדרכו. ירד לסיני, והיה עם גדוד הסיור 87 באוגדת שרון. במבצע הצליחה הצטרף לצנחני המילואים מחטיבה 55, שחצו את התעלה, ונקלע לקרב על תחנת סרפאום ממערב לתעלת סואץ.

דן זיו, מג"ד צנחנים בחטיבה 55, הסתבך בהיתקלות מול כוח עדיף מצרי, וספג נפגעים רבים. בן ישי החליט להיענות לצו מצפונו, ולהפסיק להיות כתב. פינה פצועים, והגיש להם עזרה ראשונה. למיטב ידיעתי, הוא העיתונאי השני, שעשה זאת במלחמות ישראל. קדם לו דן שילון מקול ישראל בקרב על תל פאחר במש"י.

לעומת זאת, גנוז אצלי סיפור, שווידאתי היטב (!), על כתב אחר של קול ישראל, שסירב בתוקף להיות אנושי וחברי בִּקרב במש"י.

הבעיה של כתב חוץ, ובעיקר, של כתב טלוויזיה, אז הייתה להעביר את הידיעה/כתבה, טרם היות טלפונים סלולריים ולוויניים, למערכתו. הרדיו שידר חדשות כל שעה, ובן ישי דימה את עצמו "למי שנאלץ להאכיל ללא הרף את ההידרה, המפלצת מרובת הראשים, שלעולם אינה יודעת שובע". מבחינתו, זה היה יתרון, כיוון שהתרכז בעשייה העיתונאית, והתעלם מכל השאר (עמ' 199).

בבוקר יום הכיפורים תשל"ד העיר את בן ישי שליח ישראלי בגרמניה, וסיפר לו, ש-BBC מדו̤וח על גיוס מילואים בארץ ועל ריכוזי כוחות מצריים וסוריים על גבולות ישראל. זה הזכיר לו את שיחתו עם איש הפמליה של טיטו, והוא התקשר עם מערכת החדשות בירושלים, שכרגיל נטושה בימי כיפור. ענה לו עמוס גורדון, מנהל חטיבת החדשות, שהרגיעו. אך דווקא סגנון דיבורו העלה את מפלס חשדותיו של בן ישי. כעבור כמה שעות כבר דיווח BBC על חציית התעלה. גורדון פקד עליו להישאר במקומו. רון וליאורה אשתו ארזו במהירות, והוא הגיע ארצה בדרך ארוכה, כקצין מילואים בצנחנים. כיוון שיחידתו לא גייסה אותו, חזר לטלוויזיה, ונכנע לדחף לרדת לסיני.

ככתב טלוויזיה, ליוו אותו צלָם, איש קול וציוד כבד לצילום. שלושתם חוילו, בהתאם לנוהל, ובזה ניתנה לדו"ץ הזכות לצנזר את החומר, שיעבירו. בשלב מסוים נפטר מצוותו, והפך, לשמחתו, לזאב בודד וקל, בהסתמכו על מצלמת הקפיץ הקטנה ועל מכשיר הקלטה - עד שאזלו סרטי הצילום, והעביר רק ידיעות רדיופוניות, שצונזרו קשות. "רק בסוף המלחמה הבנתי עד כמה עבדתי והסתכנתי לריק" [ההדגשה שלי - אב"ץ] (עמ' 226).

חייו ניצלו כנראה, כשפרש מגדוד הסיור 87 באוגדת שרון, שאליו נלווה בתחילה, ויצא לצלם את גשר הגלילים. בהיעדרו יצא גדוד הסיור לדרכו, פרץ את הדרך לצליחה, ומרביתו הושמדה בקרב, והוא ירד, למעשה, מסדר-הכוחות. את שרידי הטנקים מגדוד 87 פגש בן ישי מע̤בר לתעלה בקרב בפאתי אסמעיליה, שגם בו חילץ פצועים, וטיפל בהם (עמ' 236-235). "שום דבר... לא עיצב את השקפת עולמי כמו אותה מלחמה [מי"כ], ובמיוחד אותו לילה מסויט, שבו הגיעה לקִצה...", סיכם (עמ' 237).

כשחזר, אחרי המלחמה, לעבודתו העיתונאית בגרמניה סבל מפריחה ומגירוד נורא, שאובחנו כפוסט-טראומה. "לא נזקקתי לפסיכיאטר. המרוץ חסר הנשימה אחרי החדשות דחק הצדה את הצלקות הנפשיות... וככלל כשאתה עסוק... אתה לומד להדחיק. הנזק הנפשי עודנו שם, אך אינו חמור מדי... בסוף דצמבר 1973 כבר נעלמה הפריחה והגירוד פסק; גם הלילות המסויטים הלכו והתמעטו, אף שלא חדלו לגמרי עד עצם היום הזה" (עמ' 248).

דף חדש

מאז מי"כ סובלים היחסים בין הכתבים לענייני צבא לבין הממסד הביטחוני מאי-שקט, שהגיע לא-מכבר לכדי מינוי ועדה, שבודקת את יחסי דו"ץ והעיתונאים הישראלים. הפינוי מימית היה דוגמה למשבר ביחסים, ובן ישי עשה ככל יכולתו להפר את האיסור על-כניסת עיתונאים לחבל ימית. "... קיוויתי מאוד שהתרגיל [הברחתו בידי בני קצובר לימית - אב"ץ] יעבוד. האיסור על-כניסת תקשורת לתעד את פינוי ימית אִתגר אותי אישית וגם מקצועית. היה לי מאוד חשוב ... להוכיח לממסד ... שאיננו נמצאים בכיסו. די נגמר - חלפו-עברו הימים הלא טובים של אחרי מש"י, שבהם תפקדה התקשורת הישראלית כמקהלת המעודדות של צה"ל ושר הביטחון... חוץ מזה, הייתי סקרן לראות מקרוב מי ינצח במאבק, שהיה ראשון בסוגו [בין הצבא לבין מתיישבים]". עד אז זכו המתיישבים בכל סיבובי המאבק (עמ' 290).

מערכת שלום הגליל עשתה לתקשורת הישראלית, לדבריו, מה שעתה מלחמת ויטנאם לתקשורת האמריקנית (עמ' 303). זו, כמובן, טעות. כתבתי הרבה על כך, שהמחקר מראה, כי התקשורת האמריקנית תמכה ברובה הגדול בממסד הצבאי ובלוחמים, כשסיקרה את מלחמת ויטנאם עד סופה. היא דיווחה על מחדלים, על זוועות מלחמה ועל שחיתות, אך התמידה בתמיכתה בצבא ובלוחמים. מי שחלקו על המלחמה היו הכתבים והפרשנים בוושינגטון הבירה, שהעבירו לצרכני התקשורת את השסע בצמרת האמריקנית לגבי המלחמה. עם זאת ברור, ששל"ג הייתה קו פרשת המים בישראל: כיוון שהאופוזיציה החליטה להתנגד לה, התנהלה המערכה כביכול מחוץ לקונצנזוס.

המלחמה הסתבכה לדשדוש במדמנה הלבנונית, שנמשך כמעט עשרים שנה - זמן מיותר לחלוטין. המצב בלבנון היה מסובך ולא-מובן. "... גם אני לא תמיד הצלחתי לפענח מה אני רואה בשטח ומה נקלט ברגע מסוים בעדשת המצלמה שלי. ראיתי את עצמי מחויב לספק מדי יום לא רק דיווח אותנטי ואמין מהשטח, אלא גם להבהיר את המשמעויות הצבאיות והפוליטיות של מה שקורה, ולספר על ההיבטים האנושיים ועל הסבל שכרוך בלחימה למי שאינם מעורבים בה. בלי אלה, לא היה לדיווחיי שום ערך מוסף על מה ששודר מן האולפן..." (עמ' 305). כדי לעשות זאת, למד, שצריך להכיר היטב את הזירה ואת הצדדים הלוחמים - ידע, שהצילו לא-אחת בהמשך הקריירה העיתונאית.

בן ישי זוכר בבושה את בריחת צה"ל מלבנון בראשות בני גנץ (עמ' 330), ומבין את משמעויותיה השליליות. חמישה חודשים אחרי הבריחה מלבנון פרצה "האינתיפאדה השנייה" לא-מעט בגלל בריחתנו המבוהלת, וגבתה חיי יותר מאלף ישראלים. בלבנון שררה הבלגה ישראלית, ש"קיבעה, כנראה, אצל חסן נסראללה ואנשיו את התובנה שישראל היא נמר של נייר, וכרסמה סופית את אלמנט ההרתעה הצה"לית", והובילה למלחמת לבנון השנייה (עמ' 333).

זאת ועוד - מדיניות ה"הכלה" כלפי חיזבאללה הייתה, להערכת בן ישי, "שגיאה פטאלית שכרסמה את שארית ההרתעה שהייתה למדינת ישראל... החלטה זו הייתה ראשיתו של המדרון החלקלק, שבמורדותיו המתינו לנו האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה". לדבריו, מראות גירוש היהודים מגוש-קטיף "חיזקו בעולם הערבי את התחושה... כי ישראל ברחה מעזה בגלל האינתיפאדה..." (עמ' 368).

נאמן לשיטתו לסקר מלחמות מקו החזית, עשה זאת בן ישי במלחמת לבנון השנייה. שם נוכח בבלבול, שהניח, שניתן לשתק את אש חיזבאללה מהאוויר מבלי להיכנס ללחימה (תמרוּן) על הקרקע. למרות זאת, "חיל-האוויר היה היחיד שסיפק את הסחורה" במלחמה, וכל השאר - כולל הדרג המדיני - "תפקדו בצורה לקויה". זאת ועוד, "צבא היבשה ... לא היה מוכן משום בחינה למלחמה בלבנון. צה"ל ערך [בה] סדרה של פעולות צבאיות נפרדות ... זה היה כאוס" (עמ' 372).

בן ישי היה עם הכוחות שביצעו את המבצע המוטס "שינוי כיוון אחת-עשרה", ולא היה אובייקטיבי. כמו הכוחות והמפקדים, רתח מזעם לנוכח החלטות הדרג העליון, שביטלו ברגע האחרון את המבצע, שאולי לא היה נחוץ מלכתחילה. את דבריו חותם בן ישי בנימה אופטימית זהירה: הוא משוכנע, ש"ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם אינני בטוח שננצח בה". צה"ל מוכן, לדבריו, היטב לעימות הבא, אך תופעות בחברה הישראלית יכולות למנוע ממנו ניצחון (עמ' 383).