"איך לא לנצח מגיפה"

ככל שחולף הזמן מתברר שהסכנה העיקרית בקורונה אינה תמותה, תחלואה או סיבוכי המחלה וגם לא הפגיעה הכלכלית שנלווית אליה, אלא רמיסת זכויות הפרט שמתרחשת בחסות המגיפה. למען הדיוק, מגיפת הקורונה אינה פוגעת בזכויות שלנו. בני אדם הם שפוגעים בהן וברוב המקרים שלא לצורך ובאופן בלתי מידתי. מאז פרוץ המגיפה, כל אלו שאמורים לשמור על זכויותינו: נבחרי הציבור, פקידים בכירים, שופטים, עיתונאים ואנשי רוח נאלמו דום או הצטרפו לתנועה נגד זכויות האזרח וכמעט כל אלו שהיו צריכים להתריע ולהגן עלינו מפני שימוש לרעה בסמכות מעלו בתפקידם.

ואין כמעט זכות יסוד שלא נפגעה במהלך המגיפה בשם קדושת החיים או בריאות הציבור. מיד בתחילת המגיפה נעלו אותנו בבית ושללו מאתנו את חופש התנועה בלי שום הצדקה או היגיון אפידמיולוגי. זמן קצר אחר כך נמחקה הזכות להבעת דעה כאשר פרופסור לס, שהעז להטיל ספק בדעה הרשמית, הודר מהאולפנים והוכתר בתקשורת כאדם תמהוני, מסוכן ומכחיש קורונה. הפרטיות והחופש של כולנו נפגעו כאשר השב"כ השתמש באיכון טלפוני ופקד על אנשים ששהו בקרבת חולים להיכנס לבידוד וחופש הדת נפגע כשהוגבלה אפשרות התפילה בצוותא בבתי הכנסת. אבל הנושא שמעורר הכי הרבה מחלוקות הוא נושא החיסונים. רוב מוחלט של הציבור התחסן אבל כמה מאות אלפים בחרו שלא. כל עוד התחלואה הייתה נמוכה זה לא הפריע לאיש אך כשזו התחילה לעלות ה"סרבנים" הפכו לשעיר לעזאזל של הממשלה ולשק החבטות הלאומי.

"סרבני החיסונים מתנהגים כטרמפיסטים מובהקים ומזיקים לכולנו", כתב חבר הכנסת ד"ר עופר כסיף. ואכן, ההשקפה הסוציאליסטית רואה בסרבני החיסונים טפילים שמשתמטים מחובה ציבורית. "זכויות האדם", ציטט כסיף את מורו קרל מרכס, אינן אלא "זכויות האדם האגואיסטי, התלוש מעל רעהו ומן הקהילייה". ההתחשבות באחרים והתגייסות למאמץ הכללי לפי כסיף, אינן עניין לבחירה אישית אלא חובה אזרחית שעל המדינה לדרוש ולאכוף.

גם חיים רמון, ממפלגת העבודה לשעבר, נדרש לנושא במאמרו "לשים קץ למדיניות המתרפסת בפני סרבני החיסון". רמון מכנה את הסרבנים "אכזרים" ו"מפיצי מחלות" וממליץ לממשלה לפעול בתקיפות ונחרצות נגדם עד שייכנעו. לפי תוכניתו, סרבנים ידרשו לבצע בדיקת קורונה אחת ל-24 שעות ואדם שמסתובב ברשות הרבים כשאיננו מחוסן או ללא תעודה בתוקף, יוגש נגדו כתב אישום פלילי באשמת הפצת מחלות לפי פקודת בריאות העם, עבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר. גם ראש ממשלתנו הלא נבחר, נפתלי בנט, התגייס למלחמה כנגד האויב הפנימי שמאיים על מלחמתו בקורונה, אבל להבדיל מחיים רמון, בנט לא הסתפק בכינויים עדינים כמו "מפיצי מחלות" וטען ש"סרבני החיסונים מסתובבים עם מקלע ויורים על כולם נגיפי דלתא".

בבסיס המלחמה של ממשלת בנט ב"סרבני החיסונים" עומדות שתי הנחות יסוד לא נכונות או לפחות לא מוכחות. הראשונה היא שניתן לבלום את המגיפה אם רוב הסרבנים יתחסנו והשנייה שהבלתי מחוסנים מהווים סכנה חמורה לבריאות הציבור שמצדיקה פגיעה בזכויות היסוד שלהם. חיסונים אכן מונעים תחלואה אך ספק אם בכוחם בלבד לבלום כליל את התפשטות המגיפה. כידוע 5% מהמתחסנים מפתחים מחלה למרות החיסון. בנוסף החיסוניות יורדת עם הזמן ובעקבות הופעת וריאנטים חדשים כך שגם מחוסנים ואנשים שחלו בעבר עלולים לחלות ולהדביק אחרים. תמיד ישנם גם אלו שנמנע מהם להתחסן מסיבות רפואיות וכאלו שסבלו מתופעות לוואי קשות בחיסון קודם. לבסוף ילדים עדיין לא מתחסנים, אבל כן חולים ומדביקים אנשים אחרים בקורונה. לפיכך גם אם כל הסרבנים היו מתחסנים היה נשאר מאגר מספיק של לא מחוסנים כדי שהמגיפה תימשך. בנוסף, לא צודק להאשים את הבלתי מחוסנים שהם "אגואיסטים". סרבנים וסרבניות לא מעטים חוששים לא לעצמם אלא לשלום ילדיהם או עובריהן. אלא שלשלטון נוח להשתמש ב"סרבנים" כדי לתרץ את כישלונותיו.

גם הטענה שהבלתי מחוסנים מהווים סכנה חמורה לבריאות הציבור אין לה אחיזה במציאות. הרי למעלה מ-99% מהזמן הם בריאים ולא מדבקים. גם כאשר יחלו, כל עוד הם עוטים מסכה ושומרים על ריחוק חברתי סכנת ההידבקות מהם היא קטנה. כמו-כן מחלת הקורונה אינה מחלה קטלנית ורוב החולים כולל בקבוצות הסיכון הם קלים. לבסוף, כיון שרוב האוכלוסייה הבוגרת מחוסנת, הסכנה שמחוסנים יידבקו בזמן מגע מקרי עם לא מחוסן קטנה והסכנה שיפתחו מחלה קשה נמוכה מאוד ואינה מצדיקה נקיטת צעדים דרקוניים נגדם. בפועל, סרבני החיסונים מסכנים בעיקר את עצמם. הטענה שאותם סרבנים "תופסים מיטות טיפול נמרץ" או מנצלים לרעה את משאבי המערכת היא מרושעת ולא מוצדקת. למרבית המזל הביטוח הרפואי של אזרחי ישראל אינו מותנה בהתנהגות המטופלים, אחרת כנראה היו שוללים מרובנו את הזכות לטיפול בתואנה זו או אחרת. גם הדאגה של סרבני חיסונים מתופעות לוואי וסיבוכים מאוחרים של החיסון אינה מופרכת. נכון להיום איננו יודעים על סיבוכים כאלו אך אין לדעת מה יתגלה בעתיד ולא ניתן לשלול זאת על הסף.

הזכות לא לקבל חיסון היא זכות יסוד שנובעת מזכות האדם על גופו. כשם שמדינה לא צריכה להכריח אדם להחדיר לגופו תרופות בניגוד לרצונו, להטביע על עורו סימנים, להשתיל בגופו שבבים או לקחת מגופו רקמות, כך המדינה אינה רשאית להכריח אדם להתחסן בניגוד לרצונו ולעניין זה הפעלת לחץ בלתי סביר כלכלי או חברתי כמוה ככפיה פיסית.

מדינת ישראל צריכה לשכנע את המתלבטים והמהססים ובו בזמן לכבד את זכותם של אלו שבחרו לא להתחסן. סרבני החיסונים הם מיעוט שמבטא עמדה לא פופולרית אבל לגיטימית וחוקית. הם אולי טועים וגורמים נזק לעצמם ולאחרים אך מדובר בנזק זניח לעומת הפגיעה בזכויות הפרט שהמדינה גורמת במאבקה בהם. הם אינם אשמים בהימשכות המגיפה ואינם "אויבי העם", "מרעילי בארות" או "סכנה לשלום הציבור" כפי שאחדים מאשימים אותם. חברה בריאה מוצאת פתרונות שמאזנים בין צורכי רוב הציבור וזכויות המיעוטים שבה. כפייה, רדיפה, איומים וענישה רק פוגעים בשיתוף הפעולה ובאמון של הציבור. הסתה ושיסוי נגד מגזרים אינן דרך נכונה לנצח מגיפה במדינה דמוקרטית. יחס מכבד ומכיל כלפי חריגים כולל כלפי סרבני החיסונים יועיל הרבה יותר.