בקיצור

- מי ארגן את המפגש של בני גנץ עם אבו מאזן בביתו בראש העין? הניחוש שלי: השליח האמריקני ג'ייק סאליבן שביקר לפני כמה ימים בארץ, והסביר לנפתלי בנט כי ג'ו ביידן אינו יכול להשלים עם ישראל שמסרבת אפילו להידבר עם הפלשתינים. אז ישראל מדברת. טוב שכך.

- חבריי אורלי וילנאי וגיא מרוז עיתונאים מעולים. הם עשו שירות מעולה לציבור, ולעולם לא נכנעו על-מנת לקבל פרס. גם בעניין הקורונה. אך בשלב הנוכחי אני חולק על עמדתם בעניין החיסון. בוטח בסבירות הגבוהה של הממסד הרפואי, שהחיסון מועיל ומכל מקום אינו מזיק. ודווקא מפני שאין בינינו הסכמה בנקודה זו איני מבין את ההסתערות הבלתי סבירה עליהם. כעיתונאים תפקידם לשאול שאלות ולא לתת אמון עיוור. הם אינם עושים שקר בנפשם ואינם מפרסמים נתונים שיודעים מראש כי הם שקריים (זו הפרת אמונים קלאסית) אלא את מה שיודעים בתום-לב, וכך גם כשהם טועים אין בכך זדון. לא רצוי שיעלה בידי גורמים חיוביים בפוליטיקה הישראלית כשר הבריאות ניצן הורוביץ ואנשיו להשתיק עיתונאים כאורלי וגיא.

- מלאו שלוש שנים לפטירתו של עמוס עוז. איני סבור כי מאז "תמול שלשום" ו"שירה" וסיפורים רבים אחרים של ש"י עגנון נכתב ספר כ"סיפור על אהבה וחושך". ובדיוק היום, כשהתחלתי לקרוא את ספרה של שפרה הורן "החדר שמול החומות" מצאתי בו ציטוט מפי עוז: כדי לכתוב סיפור טוב יש צורך בפצע, ובסבתא שיודעת לספר סיפורים. ואם כבר הזכרתי את הורן, שספרה מעוגן בירושלים הזכורה לטוב, אז ציטוט מפי מישהי שלא שמעתי מעולם את שמה ואיני יודע אם התכוונה ברצינות או שזה סתם חידוד יפה: "אשה זקוקה לגבר כפי שדג זקוק לאופניים". אולי זה לא נכון, אבל מבריק.