הדבש בשטחי ההפקר של החיים

החיבור בין ארץ לשמים

הספר "בקצה האדמה שמים" מחפש את החיבור בין שמים לארץ. הנה כמה שירים מן הקובץ - כותרת ספרו של ראובן שבת מבשׂרת על החיבור שבין ארץ לשמַים וגם על המתח ביניהם. אדם החי על פני האדמה יכול לחיות חיים ארציים בלבד. אך השירים מזכירים לו שבקצה האדמה יש שמים. הוא יכול לחיות את החיים הארצים בלבד, את האדמה בלבד. אך הוא מוזמן לחיות חיים רוחניים, חיים שיש בהם שמַים, צד נעלה מן המישור הארצי.

המעטפת של שירי ראובן שבת בספרו "בקצה האדמה שמים" היא מעטפת מיתולוגית עכשווית. הוא יוצר אגדות אורבניות עכשוויות, שמהן צומחים השירים. כך הוא השיר "יֵצר לב האדמה":

פָּגַשְׁתִּי אֶת יֵצֶר לֶב הָאֲדָמָה

וְהִיא פְּצוּעָה דְּווּיַת כְּאֵב

עֲצֵי תָּמָר יָבְשׁוּ עָלֶיהָ

בּוֹעֲלֶיהָ נָפְלוּ שִׁכּוֹרִים

בְּמִדְרוֹנוֹת סְלָעֶיהָ

השיר נע בו-זמנית בשני מישורים: בקריאה ראשונה אנו קוראים שיר על אשה, מפגש עם אישה שנושאת עמה טראומות וצלקות: "פצועה, דווית כאב". אך ההמשך חושף לפנינו את המישור השני. מתברר, שהמשורר מטייל בְּמילים בשני מישורים. שורות 4-3 יכולות להתייחס הן למישור האנושי (אשה) והן למישור המטפורי (עיר, ארץ). שורה 5 מנחיתה אותנו למישור הארצי: "במדרונות סלעיה", וזה מוביל אל מקום (ארץ, עיר).

כלומר, הדובר פוגש אישה שהיא בעיניו יצר לב האדמה, או ארץ שהיא יצר לב האדמה. יש בנוכחות שלה גם יֵצר לב האדם (ככתוב בבראשית ח' 21: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו) וגם ייצוג של אימא אדמה.

הוא מזדהה עם מכאוביהָ, תלאותיהָ ושבריהָ הזדהות אנושית עם כאב אנושי. השימוש הלשוני הוא הזדהות עם דמות של אשה. ראיית הארץ/ העיר כדמות של אישה מוכרת לנו מאוד מן השירה הנבואית. רווחַ השימוש "בת ציון", "בתולת בת ציון". השיר מתברר בראייה הרחבה שלו כשיר היסטורי: שיר על ארץ ישראל/ ירושלים. היא עברה כיבושים דור אחר דור, וכל כובש בָּעל את האדמה, ולצורך מלחמה פָּגע בנוף, באדמה (28).

פָּגַשְׁתִּי אֶת יֵצֶר לֶב הָאֲדָמָה

וְהִיא אָמְרָה לִי כָּךְ:

הֵם לֹא נָתְנוּ לִי מָנוֹחַ מֵעוֹלָם

אֲבָל כְּאֵבִי

לֹא יִוָתֵר לְעוֹלָם

כְּאֵבָם.

הדובר השירי מזדהה עם כאבה, כי המכאיבים לה אינם מגלים אמפתיה לכאבה. לכן הכאב יִוותר שלה בלבד. יש כאן אמירה של הזדהות עם סבל של דורות. יש כאן אמירה סמויה, שבזכות סבל הדורות שעברה האדמה (או הארץ) היא לא תהיה לעולם לבועליה במשך הדורות. הוא המשורר מזדהה עם כאבה, ולכן היא שלו לעולם.

נעורים ואהבת הארץ

המשורר הולך לא רק אל נעוריה של הארץ. הוא הולך גם אל ילדותו ונעוריו. כך בשיר "לפעמים" (35):

לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים אֶל עַצְמֵנוּ

בְּמַחֲזוֹרֵי יַלְדוּת מְתוּקִים

שֶׁל נֶצַח מִתְמַשֵּׁךְ

אֲבָל

אֶת מְסִבַּת הַסִּיּוּם שֶׁלָּנוּ

הֲרֵי

לֹא הִשְׁלַמְנוּ

מֵעוֹלָם.

החוויה המתוארת כאן היא חוויה של כל מי שהילדוּת אינה נוטשת אותו לעולם. ההתבגרות אל עולם המבוגרים מלוּוָה בשמירה על ילדות נצחית: "מחזורי ילדות מתוקים" שחוזרים שוב ושוב. לכן התחושה היא שהילדוּת לעולם לא תיעלם, כי "את מסיבת הסיום שלנו, הרי לא השלמנו באמת מעולם".

השימוש בניסוח "חוזרים אל עצמנו" מתברר כאן כניסוח דו-משמעי: זו גם חזרה אל העבר, אל הילדות. אך גם התבוננות תמידית פנימה, חזרה אל זהותנו. המשורר מקיים את זהותו כמשורר בתהליך מתמיד של אינטרוספקציה: חיפוש עצמי, מבט פנימה. השירה היא מסע מתמיד של גילוי עצמי, ולכן מסיבת סיום לא תהיה, כל עוד היצירה נמשכת. המשורר נמצא במסע, וכל עוד הוא במסע, מסיבת הסיום אין לה חשיבות. השירה הארְס-פואטית נקשרת גם במוטיב הציפור, מיתוס של הציפור הנולדת מחדש:

אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים

אֱמוֹר שִׁירַת צִפּוֹר, מַשַּׁק כְּנָפֶיהָ

טוֹרֵד מְנוּחַת הָרוּחַ

וּבָאֲוִיר רֵיחַ מַר שֶׁל מָוֶת

נִשָּׂא לְכָל עֵבֶר

הפתיחה של השיר "אחרי מות" ( 53) שאובה מן הפתגם היהודי "אחרי מות קדושים אֱמור", וזה נולד מרצף פרשות השבוע "אחרי מות", "קדושים", ו"אמור". המשורר נאחז באמרה היהודית וקושר את המוות למיתוס הציפור, שחווָה גם מוות וגם לידה מחדש: במיתוס הנוצרי זה הפניקס ובמיתוס היהודי זה עוף הגרופית, עוף החול. הלידה מחדש היא לידה של יצירה מחדש. ואין זו רק לידת המשורר מחדש. זו גם לידה לאומית:

המוות מתרחש בעיר של צריחים, צלבים, כיפות, פיסות כסף... אולי זו ירושלים ואולי יפו. המוות הוא "בוכים ובוכים ובוכים" אך מיד מגיע השלב של אחרי מות קדושים אֱמור. האמירה היא החזרה לחיים. האמירה של השיר היא: שיבה לחיים, שיבה למקום.

השורות המסיימות:

וְאַחַר כָּךְ כָּבִים

ואומרים וּבוֹכִים וּבוֹכִים וּבוֹכִים

אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים אֱמוֹר. וֶאֱמוֹר.

המילה המסיימת היא "ואֱמור", כי האמירה כאן היא המעשה. העולם נברא באמירה, היצירה נבראת באמירה, וגם המקום שנולד מחדש נברא באמירה. המעשה השירי מאפשר לכותב לברוא את המציאות מחדש. במציאות החדשה האנשים הם "כמו נמרים בלילה", הירח שולט בכול מפיץ בהרות ירח בעורם של כל היצורים. ובמציאות הירח הוא מרוט, הנמר הוא מפוחד והצעדים הם מהוססים. הסיפור המעשה הוא שונה. וכך כתובים הדברים:

סִפּוּר מַעֲשֶׂה

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁעָשִׂינוּ אֶת

הַדֶּרֶךְ, כְּמוֹ נְמֵרִים בַּלַּיְלָה,

עוֹר כָּתֹם, מְפֻסְפָּס, זָרוּעַ בַּהֲרוֹת יָרֵחַ,

בְּשָׁעָה שֶׁבֶּאֱמֶת עָשִׂינוּ

אֶת הַדֶּרֶךְ

כְּמוֹ

יָרֵחַ מָרוּט, עוֹר חִוֵּר שֶׁל

נָמֵר מְפֻחָד, פּוֹסֵעַ בַּלַּיְלָה בִּצְעָדִים

מְהֻסָּסִים.

סיום:

משאת נפש אחת מלווה את הכתיבה בטוב וברע: אהבת המקום. שירתו של ראובן שבת מחוברת למקורות היהודיים ושואבת מהם השראה. והארץ שהוא נכסף אליה בשיריו היא ארץ ישראל. גם משטחי ההפקר שלה הוא רודה את הדבש. וכך הוא כותב:

אֶרֶץ בְּרִית

מַרְבַדֵּי פֶּרֶא חַרְצִית

גְּלִימַת צְעִיף הַזַּעְתַּר

וְתֵה מַר מָתוֹק שֶׁל רְעוּת

סוֹכְכִים עָלֵינוּ, מִכָּל עֵבֶר, אָחִי.

נִלְאִים מֵאַהֲבַת נֶצַח אֵלֶיהָ, הַסְּפוּגָה בִּבְרִית דָּמֵנוּ,

נַבִּיט אֵלֶיהָ.

אַרְצֵנוּ אַחַת הִיא.

נִצְחִית בְּדַם לֵבָב, אוֹתָהּ

נֹאהַב יַחַד לָעַד.