אסטרטגיה ביטחונית לארה"ב מול תוקפנות רוסיה וסין

פלישתו של ולדימיר פוטין לאוקראינה סיימה את חופשת 30 השנים של ארה"ב מההיסטוריה. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, היא ניצבת באירופה ובאסיה בפני יריבים עוצמתיים ותוקפניים השואפים להשתלט על שטחים ולהגדיל את מרחבי ההשפעה שלהם – והכל תוך התגרות בסדר העולמי שעיצבה ארה"ב ואשר שמר על השלום בעולם במשך שבעה עשורים. האתגרים מצד רוסיה וסין התפתחו במשך מספר שנים; הפלישה לאוקראינה היא המקלחת הקרה למדינות הדמוקרטיות כדי שיכירו במציאות החדשה. כך כותב בוושינגטון פוסט רוברט גייטס, ששירת בשמונה ממשלים והיה ראש ה-CIA בשנים 1993-1991 ושר ההגנה בשנים 2011-2006.

שתי המדינות מציבות איומים שונים. האיום מצד רוסיה הוא של מנהיג מגלומני המשוכנע ששליחותו ההיסטורית היא להקים מחדש את האימפריה הרוסית ולשכתב את ההיסטוריה שמאז נפילת בריה"מ. הוא מוכן להשתמש באמצעים האכזריים ביותר כדי להשיג מטרה זו, הן בבית והן בחו"ל. אבל כאשר פוטין יירד מן הבמה, צופה גייטס, רוסיה תהיה שונה.

הצצה לכך ניתנה כאשר דמיטרי מדבדב היה הנשיא (2012-2008): למרות שפוטין היה ראש ממשלתו, הוא דיבר על גיוון הכלכלה הרוסית וחיזוק קשריה עם המערב. מדבדב הסיר רבות מן המגבלות שהטיל פוטין על גופים בלתי-ממשלתיים זרים והשלים עם התערבות המערב בלוב ב-2011. אין זה אומר שפוטין יוחלף בידי איזשהו ליברל-דמוקרט, אבל אולי בידי לאומני שיראה את ההזדמנות לרוסיה חזקה יותר מבחינה כלכלית ופוליטית וחיים טובים יותר לתושביה. אחרי פוטין, רוסיה עשויה להיות פחות מאיימת מבחינת שכנותיה.

סין, לעומת זאת, תהיה אתגר בטווח הארוך. שי ג'ינפינג הנהיג מדיניות מאיימת ותוקפנית בחו"ל לצד דיכוי כבד בבית, ואין סיבה להניח שהמצב ישתנה אחריו או אפילו אחרי יורשיו. לכן, אסטרטגיה אמריקנית חדשה חייבת להכיר בכך שארה"ב ניצבת בטווח הבינוני בפני מאבק עם שתי מעצמות החולקות סמכותנות ועוינות כלפיה. הן מאתגרות אותה לא רק מבחינה צבאית, אלא גם באמצעות מכשירי עוצמה אחרים – סיוע למדינות מתפתחות, תקשורת אסטרטגית, מבצעים סמויים, מבצעי השפעה ולוחמת סייבר.