על קרבות העיניים והלב ושיר אהבה נצחי

כזה אני, סנטימנטלי ורגשן. כשההמנון מתנגן, כשהדגל מונף, כשהטירונים נשבעים על התנ"ך, כשהעולים החדשים משתטחים על אדמת הארץ ונושקים לעפרה, כשיהודים עוטפים באהבה עולים מהתפוצות ומקדמים אותם בריקודים ודגלי המדינה מונפים אל על, או אז, במין תהליך לא רצוני מטפס אט אט משיפולי הבטן כדור קטן אשר ככל שהוא מטפס במעלה הסרעפת, מגיע ללב, מתקיים תהליך מקביל של קרב עיניים, בניסיון מביך לעצור את הדמעות הזולגות מאליהן. כזה אני.

כשאני רואה, שומע, קורא על התגייסות משרד החוץ להצלת יהודים וישראלים מרחבי אוקראינה המופגזת, הנלחמת על קיומה, אני חש גאווה להיות יהודי. כשאני רואה את ההתגייסות לאתר כל יהודי-ישראלי בכפרים נידחים, במרתפים, בבתי קשישים, ברחבי ארץ המלחמה ולסייע בידם להיחלץ מהמצוקה הנוראה, להינצל מסכנה, לבחור בחיים. אנשי משרד החוץ גויסו כלוחמים במלחמה שנכפתה על כולם והפכו לסיירת חילוץ מובחרת. לוחמי היחידה מסתובבים בתוך נחילי אדם, שולפים יהודים-ישראלים ומעבירים אותם לחוף מבטחים, מתרוצצים בין תורי ענק של מכוניות תקועות של המנסים לברוח ומצרפים אותם לרכבים דיפלומטיים עד להעברתם למקום מבטחים.

לוחמי סיירת החילוץ במשרד החוץ, הגישו יד תומכת לנכים, קשישים, שורדי שואה ועריריים אשר נותרו במקומות מסתור, במחבוא, בודדים חסרי ישע משוועים לעזרה וממתינים למושיעים, שלא אכזבו והגיעו לחלץ אותם. ילדים יתומים שחייהם עוצבו ויוצבו בבתי היתומים הנעקרים במבצעים לוגיסטיים ורגשיים וכעת שוב הם תלויים ועומדים, מביטים במקום הבטוח המופגז בדרך למקום מסתור אחר.

לוחמי סיירת החילוץ במשרד החוץ המתינו במעברים בשערי היציאה מאוקראינה ליהודים-ישראלים, דאגו לחיוך חומל, לרסיסים של תקווה. לתרופות, לבגדים חמים, למיטה נקייה, למנת מזון, לכוס חמין, לרגעים של שקט, לטיפות של חסד, להארת פני האדם שהתעמעמה בשבועות האחרונים. היהודים-ישראלים אשר הצליחו בסיוע לוחמי סיירת החילוץ של משרד הפנים להגיע לארץ ישראל התקבלו גם בשעות לילה מאוחרות בשירה ובריקודים של צעירים ישראלים, האחים שלהם, מניפים בעוז ובעוצמה את דגלי הלאום ובפיהם שירה עוצמתית של "עם ישראל חי", של "ושבו בנים לגבולם".

פרצופה היפה של מדינת ישראל צץ לפלא באירועים מיוחדים שכאלה. קבלת פנים אוהבת, מחבקת, עוטפת את השבים למולדת, לארץ המובטחת, אוהבים אותם ללא תנאים, ללא הטלת ספק. אלו אותם הרגעים בחייו של עם, בחייה של אומה, הרגעים המזכירים כי למרות הכל ואף על-פי, המחבר רב מהמפריד. אחים אנחנו, עם אחד, עם כל המחלוקות, למרות פוליטיקת השנאה הגורמת לפגיעה קשה במרקם החיים במדינת ישראל.

לא עוד פליטים יהודים מתחננים על חייהם, מחפשים מקלט, עומדים מול שערי מדינות ונחסמים, לא עוד פליטים רעבים ללחם, גוועים בצמא, לא עוד מוטלים דוממים בשולי הדרכים, לא עוד פליטים נודדים. בתחילת המלחמה שגתה מדינת ישראל כשגירשה חמישים פליטים מאוקראינה שהגיעו למדינת ישראל, טעות בלתי נתפסת אשר תוקנה באופן מידי. בימי המלחמה מדינת ישראל, המדינה שאזרחיה בהיותם פליטים גורשו ממדינות רבות בימי הסופה והסער, חייבת לפתוח את שעריה במאור פנים, בחן, בחסד וברחמים לפליטים ללא הבדלי דת.

בימים אלה בהם הלוחמים האלמונים, הגיבורים, מחסידי חב"ד הנפלאים והמסורים, דרך אנשי משרד החוץ הבלתי נלאים ועד לבני אדם פרטיים בעלי רוח נתינה, אנשים אלה הם התקווה כי רוח האדם תנצח. מילותיו של המשורר שאול טשרניחובסקי נדמה כי נכתבו עבור נוטרי הרוח הישראלית, רוח האדם.

"כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז".